מצוות משלוח מנות היא ללא ספק אחת המצוות החביבות בפורים. סלסילות קש מלאות בכל טוב, מארזים מפנקים עמוסי ממתקים ומגדנות, וכמובן מאפים וארוחות מושקעות תוצרת בית – כל אלה אהובים עלינו בכל שנה מחדש. שמחת הנתינה והקבלה היא הדדית, והשאלה "מה קיבלנו הפעם?" מלווה ברטט של התרגשות.

בשנה האחרונה יש מי שהפכו את משלוח המנות למצווה תמידית. בצל הלחימה וגיוס מילואים בהיקפים חסרי תקדים, התפשטו כמו אש בשדה קוצים מיזמים מקומיים של בישול ופינוק לחיילים, ולעיתים גדלו לממדים שהיוזמים לא שיערו. 

לקראת החג שכולו נתינה ושמחה, יצאתי למסע ברחבי הארץ ופגשנו את הנשים שעומדות מאחורי הפינות החמות, החמ"לים והמיזמים השונים שמבשלים בכל שבוע מאות ואפילו אלפי מנות. כי מנה אחת אפיים, זה טוב כפליים! 

 נקודת חיבור 

 "רוח ההתנדבות והחיבור מורגשת בתחנה בכל יום, ובחודש אדר היא מקבלת משמעות מיוחדת. פורים, חג של נתינה ושמחה, נחגג כאן בשנה שעברה באווירה מרגשת. הלוחמים נהנו ממשלוחי מנות ומפינוקים, וילדים מחופשים הגיעו לשמח אותם" 

 

התחנה הראשונה שלי נמצאת בצומת מבקיעים הסמוכה לאשקלון. 'תחנת עמי־חי' היא פינה חמה לחיילים שמציעה להם מקום לנוח, לאכול ולשתות, ולקבל תחושת תמיכה. התחנה פתוחה 24/7 ומשרתת חיילים המגיעים מצפון ומדרום, ובמיוחד מאזורי הלחימה בעזה. 

כשאני נכנסת לתחנה, הממוקמת בתחנת דלק על כביש 4, אני מופתעת לגלות מקום שכל פרט בו נבחר בקפידה, והוא מספק הרבה מעבר לאוכל. יש שם אוהלים גדולים, שולחנות וכיסאות מסודרים, אוכל חם, כריכים, חטיפים, שתייה קרה וחמה, וגם פינת מוזיקה עם גיטרות ופסנתר. על השולחנות פרושות מפות שעשוית מציורים וברכות שילדים הכינו לחיילים.

את הפינה מובילים אוריה ומירב אטיאס, יחד עם גיסתם חני אטיאס איזנברג ועם מיקי, בן דודו של אוריה. הם לא רק בנו את המקום, אלא הפכו אותו למרכז חיים שמחבר בין כל חלקי החברה הישראלית.

איך הכול התחיל?

"ב־7.10 היינו בטיול משפחתי בדובאי, ונחתנו בארץ בהלם מוחלט", מספרת מירב. "אוריה בעלי הבין מיד שצריך לפעול. למחרת הוא הזמין 2,000 דגלים וחילק אותם בצמתים, להעלאת המורל. כעבור יומיים הוא הבין שהצורך האמיתי הוא בדרום, והחליט להקים פינת ריענון לחיילים סמוך לאזור הלחימה."

התחנה הוקמה כבר ביום רביעי שאחרי שמחת תורה. אזור התחנה היה שטח צבאי סגור ששהו בו חיילים רבים. מיקי ואוריה נסעו דרומה, והבינו ששם, סמוך לגבול, זה המקום הנכון להקמת הפינה. עם הזמן, מתנדבים גייסו ציוד ושדרגו את תחנת הריענון לחיילים לבית חם של ממש.

"התחלנו מכלום", מספרת חני. "היה לנו אוהל קטן, פינת קפה, כמה שולחנות ומקרר קטן. כל בוקר קיבלנו כ־1,500 כריכים מיישובים שונים. בהתחלה פינקנו בהמבורגרים, אבל לאורך זמן זה היה יקר מדי, אז עברנו לאוכל ביתי יותר. התחנה התפתחה במהירות – ממשמרת בוקר בלבד, הבנו שחיילים מגיעים גם בלילה, אז הרחבנו את הפעילות וגייסנו עוד מתנדבים, שמלווים אותנו עד היום מסביב לשעון."

מירב מתארת את הדאגה לפרטים הקטנים: "מההתחלה הקפדנו על כשרות, ונענינו לכל אתגר חדש שעלה כמו מקלחות, שירותים, מכונות כביסה או תרומות." מתנדבים מכל רחבי הארץ הצטרפו במהרה, וחני ומירב מספרות כי הם מגיעים מכל המגזרים. "התחנה היא חיבוק חם", אומרת מירב, "החיילים מרגישים כאן ביטחון ודאגה אמיתית. יותר מהאוכל, התמיכה המנטלית היא שעושה את ההבדל." וחני מוסיפה: "החיילים מופתעים ושמחים כשהם נכנסים ויש להם מקום לנוח, לשתות קפה, לאכול עוגה ואוכל ביתי. המחשבה שמניעה אותנו היא שהם במלחמה ואנחנו כאן בשבילם".

מהיכן מגייסים מתנדבים?

מירב: "המתנדבים הגיעו בעיקר מפה לאוזן – חברים, משפחה ופייסבוק. בסופו של דבר נוצרה קבוצה של כמעט 300 מתנדבים שמתחלפים במשמרות. ברגע שאנשים מגיעים, הם מרגישים חלק ממיזם גדול".

 

המשך הכתבה בגיליון אדר תשפ"ה,

קרדיט: שירה סגל

 

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן