המשוררת, המחזאית והפזמונאית חמוטל בן זאב עפרון חוגגת 70, אך בפתחו של העשור השמיני לחייה, נראה שהרכבת שלה עוד דוהרת במלוא המרץ. "עשיתי הרבה דברים, וזה מקסים, אבל אני ממשיכה – יש לי עוד המון חלומות, מטרות ופרויקטים. השירים שהוקלטו הם אחוז קטן מתוך ים של דברים שעדיין לא הבשילו. הרבה עבודה לפניי", היא אומרת במרץ ובחינניות.
אנחנו נפגשות בביתה הצנוע והחם במושבה זכרון יעקב, המספר על עשרות שנות יצירה ומשפחה. מעל הפסנתר העתיק תלויות הכתובה מיום חתונתה, שאותה עיטרה ביד אומן, ותמונות בשחור־לבן מימים עברו. משפטים מעוררי השראה משיריה מפוזרים ברחבי הבית, והיא מזמינה אותי לחדר העבודה שלה, שאותו היא חולקת עם נכדתה. "הנכדים מגיעים אליי לעיתים קרובות, ואחת הנכדות ישנה כאן מדי פעם", היא מסבירה, ואני מתפעלת מהסבתא המסורה שגם מגשימה את חלומותיה. את קירות החדר מעטרות תעודות הוקרה על תרומתה לזמר העברי בשלל פרויקטים, ולצידן אלבומי זהב ממוסגרים. במהלך השנים קיבלה בן זאב פרסים רבים על מפעל חיים, בהם פרס אקו"ם ופרס טשרניחובסקי היוקרתיים.
מהספרייה רחבת הידיים היא שולפת ספרים פרי עטה – ספרי ילדים וספרי שירה, שחלקם אף אוירו על ידה. אני נפעמת מהמעיין הבלתי נדלה שמולי, מהכישרון, ויותר מכך ממאור הפנים, מהענווה ומהחמימות.
לבן זאב סיפור חיים לא שגרתי: היא גדלה בלב ליבו של המיינסטרים החילוני בראשית המדינה, לזוג הורים יוצרים שהיו נטועים עמוק בתרבות של אותה תקופה, ואף המשיכה בדרכם, אך בבגרותה חזרה בתשובה. בשירים שלה ישנה אהבה לחיים, לאדם ולאלוקים, והם בוצעו על ידי אומנים מהשורה הראשונה כמו שושנה דמארי, עפרה חזה, ריקי גל, לאה שבת, בועז שרעבי ועוד. שניים משיריה אף זכו בקדם האירוויזיון וייצגו את ישראל בתחרות באירופה: 'עולה עולה' בביצוע יזהר כהן ו'אמן' בביצוע הזמרת ליאורה, ושירה 'לתת' הפך לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית.
בהשגחה פרטית
חמוטל, איך את מסכמת 70 שנה?
"הגיל מבחינתי הוא ציון דרך. יש בליבי הודיה אינסופית לקב"ה הטוב והמיטיב, תחושת סיפוק ומלאות. אני מלאה בחדוות יצירה והיד עוד נטויה כמובן. זו מהותי ושליחותי".
מתוך מאות השירים שכתבת, אילו מהשירים שלך את אוהבת במיוחד?
"אני אוהבת לכתוב לעם ישראל באשר הוא ולכל הסגנונות: ים תיכוני, ילדים, מבוגרים – אבל שמחה להיכנס לנישה של הכתיבה לזמרים הדתיים. מרגש אותי שהטקסטים שלהם מגיעים מדוד המלך ומחמוטל בן זאב", היא אומרת בחיוך ובצניעות. "הציבור הדתי הוא קהל שהנשמה שלי צמאה להגיע אליו. מול קהל שאיננו דתי אני מביאה את העולם שלי בעירבון מוגבל, וזה קשה. אני יודעת שזה קידוש השם כי אני מתווכת להם את העולם שלי, אבל זו לא אותה שפה", היא משתפת בכנות.
כך למשל, השיר 'כמה טוב שנפגשנו' שכתבה עבור אברהם פריד הפך ללהיט במגזר הדתי, ויש לה אליו חיבה מיוחדת. "יש לי קשר עמוק עם חב"ד. לאורך כל השנים הרבי נוכח בחיינו, ואני קשורה לקהילת חב"ד בזכרון יעקב", היא מציינת, אך לצד זאת מוסיפה שכחוזרת בתשובה, היא אינה מגדירה את עצמה כחלק מזרם זה או אחר. "לקחתי ועודני לוקחת מכל העולמות: ימימה אביטל וימימה מזרחי, הרב ניר בן ארצי, תניא, רבי נחמן ועוד".
איך נוצר החיבור עם אברהם פריד?
"פנה אליי יובל סטופל, המנהל המוזיקלי שלו, וביקש ממני לכתוב שיר, לבקשת אברהם בעצמו. הוא עבד על אלבום ישראלי ורצה שיר שהמילים שלו יביעו תודה לקהל שהולך איתו 30 שנה. התרגשתי שהוא פנה אליי וכתבתי לו את 'כמה טוב שנפגשנו'. עבורי, לכתוב למישהו בסדר הגודל של אברהם פריד היה חלום, כבוד והתרגשות גדולים. השיר הלך וגדל ופתאום אני מבינה שהמון בתי ספר משתמשים בו בסוף שנה ובכל מקום מכירים אותו".
שיר נוסף שתפס בקהל הנשים הדתי הוא 'מוכרת לי פעם', בביצועה של דין דין אביב. "אני אוהבת לגעת בלב של נשים שקרובות לאורח החיים שלי", היא אומרת. "השיר נכתב לבועז שרעבי, הולחן פעמיים, על ידי עמית צח ואיילה אשרוב, והוצע לזמרים אריק איינשטיין, גידי גוב והראל סקעת", היא משחזרת את גלגוליו הרבים של השיר עד שיצא לאור. "יום אחד הגיע אליי הזמר יוסי אזולאי וביקש שירים לאלבום חדש. הוא בא אלינו הביתה ונתתי לו חמישה קלסרים עם שירים שלי. הוא חיפש ונדלק על שיר בשם 'השגחה פרטית'. בכל שיר אני מכניסה את אלוקים, בנסתר או בנגלה. יוסי אזולאי נתן את השיר לעידן רייכל, עידן הלחין והעביר לדין דין אביב. יום אחד היא התקשרה ואמרה: 'אני באולפן, אולי אשנה כמה מילים… את מוכנה שנשנה את השם?'. אמרתי לה שאין בעיה, והיא שינתה ל'מוכרת לי מפעם'. השיר הפך ללהיט. לא ויתרתי עליו, זה פשוט היה מדויק. הוא חיכה שני עשורים לרגע הנכון עד שהגיע לידיים הטובות של דין דין אביב ועידן רייכל. ממש 'השגחה פרטית'".
מאיפה אני באה
בן זאב נולדה וגדלה בתל אביב. אביה הוא השחקן מרדכי בן זאב, ואמה בתיה הייתה זמרת שהפכה למורה. הוריה העריכו אומנות ותרבות, והיא ספגה אותם, לדבריה, כאילו היו דת. "זה היה הדבר הכי חשוב, והראשון במעלה. חיינו תמיד בצל הפרמיירות, החזרות, ההתרגשויות. היינו הולכים הרבה לתיאטרון, להצגות ולהופעות, וחיינו בחממה סביב אומנות, שירה, זמר עברי והומור. החברות של אמא שלי היו יפה ירקוני, שושנה דמארי, נעמי שמר, והייתה הקפדה על עברית רהוטה".
גם כאשר עברה אמה מתחום הבמה להוראה, היא השתמשה בכישוריה הבימתיים. "אמי הייתה מורה לגיל הרך וכולם הכירו אותה בתל אביב. התלמידים היו הקהל שלה, מולם היא המשיכה להיות שחקנית. היא הייתה אומנותית ומלאת כישרון, והייתה שרה, מביימת וכותבת. עד היום התלמידים זוכרים אותה".
אביה, מרדכי בן זאב, ידוע כמי שייסד את התיאטרון העברי, שיחק בתיאטראות 'הבימה' ו'הקאמרי' ובסרטים 'אקסודוס', 'צ'רלי וחצי' ועוד. בשנת 1961 היה ממייסדי תיאטרון חיפה, לשם עברה המשפחה כשחמוטל הייתה בת 14.
"ההורים של אבי היו דתיים, דוברי יידיש, ובגלל הקושי בשפה לא דיברתי איתם. הם הגיעו מפולין כשאבי היה קטן, והוא למד בבית הספר הדתי 'תחכמוני'. למורת רוחם של הוריו הוא רצה להיות שחקן. בסופו של דבר הם קיבלו את זה ואפילו היו גאים בו".
שני אחיה של חמוטל, דורי וערן בן זאב, פעילים אף הם בעולם התרבות. "בבית כל אחד היה עם הכישרון שלו. אני ציירתי וכתבתי מגיל צעיר מאוד, וזה קיבל הרבה הערכה. אמא שלי שמרה מחברות וציורים שלי עם הרבה גאווה. כילדה ידעתי שהכיוון שלי הוא אומנות ועבודה עם הידיים. דורי מגיל צעיר היה מוכשר ומצחיק והתקבל לתיאטרון צה"ל. גם ערן גילה כישרונות, הוא הבין שהוא לא יכול להימלט מזה, ולמד ב'ניסן נתיב'".
אחרי המעבר לחיפה היא הכירה חבר חדש לכיתה בשם שמחה גולדין. "הוא היה הנער הדתי היחיד בכל בית הספר", היא נזכרת. "הוא ניסה לשכנע את החברים לבוא ביום כיפור לבית הכנסת, ומאז התחלתי לצום. זו הייתה נקודה ראשונה של חיבור ליהדות. עד היום אני בקשר עם שמחה ולאה גולדין, ואף כתבתי את השיר 'עוז וענווה' לזכר בנם הדר הי"ד שנהרג בקרב בעזה וגופתו עדיין שם".
לאחר התיכון התגייסה חמוטל לצבא ושירתה כמורה חיילת בעיירה שלומי. "התגייסתי בשנת 1973, יום אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים. זו הייתה שנה מטלטלת, המדינה הייתה במצב שקצת מזכיר את היום".
כמה טוב שנפגשנו
מהשירות הצבאי היא המשיכה ללימודים במדרשה לאומנות. "סיימתי את הלימודים ולא ידעתי לאן לפנות. באותה תקופה גרתי בתל אביב והתחלתי לעבוד כמלצרית בבית תה. פתאום קיבלתי הצעה לא צפויה ממשרד ההפקות של שלמה צח. הרבה אומנים עבדו עם המשרד הזה, בהם אהוד מנור, רחל שפירא, ספי ריבלין ושייקה פייקוב. אחרי שהשיר 'הללויה', שהגיע ממשרד ההפקות של צח, זכה באירוויזיון, הם נהיו עמוסים, וחיפשו מזכירת הפקה. עבדתי בהפקות של מופעים, והתחלתי לעבוד כמלבישה ואחר כך גם כמעצבת התלבושות להפקות עם רבקה מיכאלי וירון לונדון. מאוד אהבתי את התחום".
עם הזמן והניסיון שצברה, היא ביקשה להתפתח בתחום ולהתמקצע בעיצוב תלבושות ואביזרים. "בארץ לא היו לימודים מקצועיים, אז שלחתי לקרן תרבות אמריקה בקשה למלגה, ואכן קיבלתי מלגת לימודים בניו יורק. היה לי קשה ללמוד תולדות האומנות באנגלית, אבל הדברים המעשיים היו מאוד מעשירים ומעניינים. הייתי לבד בניו יורק והייתי צריכה לפרנס את עצמי. עבדתי בכל מה שיכולתי, הייתי ממוקדת מטרה ורציתי ללמוד".
דווקא שם, בתוך תחושת הישרדות, ניצת בה משהו חדש. "עבדתי כמחסנאית במקום של ישראלים, ויום שישי אחד, כשחזרתי הביתה ברגל, ראיתי 'טנק' של חב"ד. יצא ממנו בחור דתי והוא שאל אם אני מדליקה נרות שבת. אמרתי לו שלא, אז הוא נתן לי פמוט ואמר: לכי הביתה ותדליקי נר אחד".
ואיך השפיע עלייך הנר הזה?
"משהו קרה אחרי זה. התחילה אצלי תנועה של געגוע למשהו עתיק, תנ"כי, ורציתי לחזור לארץ. משהו בתוכי אמר לי: אני חוזרת הביתה! אבל לפני שחזרתי אמרתי שאעשה טיול קטן בארצות הברית. כשהגעתי למיאמי חברה שאלה אם אני רוצה לעבוד במסעדה של ישראלים, ונעניתי בחיוב, כי הייתי צריכה כסף. באחד הימים הראשונים שלי שם נכנסתי עם הכלים המלוכלכים למטבח, ומולי יצא מלצר בשם מרק עם שתי גלידות יפות, ועינינו נפגשו אלו באלו. התחלנו לדבר והסתבר שהוא יהודי לא ישראלי. מאותו רגע, כשלגמרי לא תכננתי, מצאתי את אהבת חיי. הייתי בת 27".
עד לאותה נקודת זמן, מרק אף פעם לא ביקר בארץ, והיה אב יחידני לשלושה ילדים. "הקשר בינינו התפתח, אך תוך זמן קצר מצאתי את עצמי אומרת לו שאני חוזרת לארץ: 'את אמריקה מיציתי, אני עפה מפה. אני מתגעגעת לארץ שלי, להורים, לאחים, למדינה. אם אתה רוצה תבוא איתי עכשיו'", היא משחזרת. "זה היה נורא נחרץ וחזק".
קרדיט: עדי בן ישי
צילום: שירן כהן
איפור: ענבר רוט
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
