אני חושבת שנשות מגויסים הן הנשים העוצמתיות ביותר שפגשתי. מסתבר שבדידות ולחץ נפשי בכמויות גבוהות יכולים להביא גם לצמיחה. כשאת לבד, ויש לך רק אותך – עוצמת הנוכחות של אחרים בחייך תלויה ביכולת שלך לדבר את הצרכים שלך.
לדעת מה את צריכה, זו ידיעה ששווה זהב. ומתי את לומדת להכיר את עצמך? כשאת לבד. מפעם לפעם את מתחילה לזהות את התחושות שעולות לך בבטן ולשייך להן מקור. את מבינה עם אילו אנשים נעים לך, אילו מילים מכווצות אותך, איפה מרגיע אותך להיות, איזה אוכל משביע אותך. את בקשר עם עצמך, עם הגוף, עם המחשבות. גם אם לא התכוונת להתחבר לעצמך – זה פשוט קורה. בעיקר בלילות. זו מתנה בעיניי.
במציאות שבה בן הזוג בצבא, קשה למצוא בלבד שלנו עוצמות שיחזיקו לשנתיים. אבל זה הקטע. אני לא חושבת שיש אידיאל או מטרה כלשהי בעולם שיכולים להחזיק אדם בשיא שלו בכל שנייה בחייו, טבעי שיש משברים. הקב״ה ברא את העולם עם קלקול ותיקון. עם חיסרון ויתרון. עם דבר והיפוכו. ולכן תמיד נרגיש שבר בחיים רגע לפני שנרגיש שלמות.
וכשהשבר הזה מגיע, לא תמיד האידיאל הוא זה שירים אותך. לפעמים את בכלל לא רוצה שירימו אותך. לפעמים את פשוט רוצה להיות על הרצפה. רגע אחד להיות במשבר. אלה הרגעים שבהם קשה לך למצוא נחמה, אבל שם את מוצאת את עצמך. והמציאה הזו היא אוצר. את אוצר. יש מה לשמוח בזה. ולכן, ההזדמנות לחיות כשיש לך בעיקר אותך, היא סיטואציה שמעצבת את דרך החיים שלך מנקודה זו והלאה. נקודת אל־חזור.
אז אם את מגויסת, דעי שדרך החיים שלך הביאה אותך אל עצמך. וזה, בעיניי, חלק ממהות החיים עצמם.
כותבת: שושי תמם
המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
