הודעתי לילדיי שהחלטתי להתחפש לאמא שפויה.
"אין כזאת תחפושת ואין דבר כזה אמא שפויה!" צעקו ביחד המטורזנים וניפצו לי את האשליה המתוקה וגם את צלחת הקוסקוס שעמדה בדיוק בקצה השולחן.
לא יודעת מה עשיתי בכל שנות אימהותי שגרם לבנדיטים החמודים שלי להטיל ספק בעובדה שאני מסוגלת להיות גם אמא וגם שפויה. מי שמכיר אותי לפני שהפכתי לאמא יכול להעיד שאני בהחלט שפויה ברוב שעות היממה. בכל אופן הייתי. לכן אין סיבה שלא אהיה גם עכשיו.
עם יד על הלב, אני באמת מנסה להיות אמא מקבלת ומכילה שהכל זורם אצלה על מי מנוחות, בשלווה ובהורמוניה הדדית.
טוב, אולי חוץ מהשכמות בוקר. מודה ומתוודה שלפעמים ההשכמות מקבלות אופי קצת צרחני ומי שנהנה מזה הכי הרבה אלו השכנים שמתעוררים לצלילו של קולי הערב.
יכול להיות שהספק של הילדי בשפיותי נובע מהלחץ שמתווסף לנסיעות האינסופיות בהן אני משמשת כנהגת מונית, שמפזרת, אוספת ובזמנה החופשי מפרידה ללא הצלחה ילדים שמכסחים אחד לשני את הצורה במושב האחורי.
בארוחת הערב אני ממש משתדלת להיות הכי רגועה ונינוחה שאני יכולה. מחקרים רבים מוכיחים שארוחת ערב משפחתית תורמת רבות להתפתחות האישית של הילד ואצלנו גם להתפתחות המיגרנה של האמא כי מי שם עגבניה על השיש ומורח עליה קוטג' עם ידיים, מי???
כשהעסק מגיע למתבגרים כל מה שמעניין אותם בדרך כלל זה האוכל שיש או אין בבית ומתי יהיה האוכל בבית והאם אני יכולה לתת להם כסף כדי לקנות אוכל כשהם מחוץ לבית. יש עוד כמה סוגיות שמעסיקות אותם אבל מאוד קשה לרדת לעומק הדברים כי בדרך כלל הם נאמרים בצרחות מחרישות אוזניים או במלמול מעורבב בלעיסות מסטיק.
המתבגרים שלי הם האוצר שלי. רק חבל שלשים את הגרביים המלוכלכים שלכם בכביסה לא נכלל בסדר היום העמוס שלהם.
אחרי כל זה, כשאני מסתכלת על המצב מהצד אני יודעת שאני בהחלט ממש שפויה יחסית למה שהייתי יכולה להיות. הלחץ, העצבים, השגרה שמהולה בבלת"מים, העומס, הרעב והעייפות בהחלט היו יכולים להפיל אותי לקרשים אבל לא.
אני עומדת איתנה מול כל אלה ומכריזה בגאון: אני לא צריכה להתחפש לאמא שפויה, אני כבר כזאת. בכבודי ובעצמי.
ומי שחושב אחרת כדאי שישמור את זה לעצמו, כי אי אפשר לדעת מה עובר אצלי בראש!
