לפני שהתחתנתי, רווחה במשפחתי הבדיחה על הכלה היקרה שתבוא בכל שבת להורים לקחת אוכל, כי אם לא – היא ובעלה שיחיה, כלומר בעלי, ייהנו מעונג שבת שכולו חביתה. זה לא היה כל כך מביך אלמלא אבא שלי היה שף וקונדיטור במקצועו, ואילולא אמא שלי הייתה אופת העוגות הטובות בתבל ותקתקנית הארוחות והאירוח.
וזה לא שלא ניסיתי. לא ניסיתי. בדירת השל"פ הספציאליטה שלי היה שניצל תירס, ובדירת השירות למרבה המזל בחרתי בפנימייה ובדירה בלי מטבח. ואז – התחתנתי. ולא היו ימים טובים לפלסטרים ולתכשירי ההרגעה לכוויות מימיי הראשונים במטבח. אין אצבע שלא תרמתי לטובת ארוחת ערב ניסיונית, ואין בלוטת טעם של בעלי או שלי שחסתי עליה לטובת הניסוי המדעי החשוב.
אימא, אני רעב!
מאז עברו הרבה מים על השיש ובחדר הלידה, ובעקבותיהם אומנם לא הפכתי למאסטרשפית, אבל בהחלט הפכתי למסעדנית. כי הרי בסופה של כל לידה לא מחכה רק פה נוסף להאכיל, אלא בעיקר פה שלומד מהר מדי להגיד "אימא, אני רעב!".
בכל פעם שאני שומעת אנשים שטוענים שאין בישראל ילדים רעבים, אני מבינה שהם פשוט עדיין לא הכירו את שלי. לרוע המזל הם ירשו ממני את העדר תחושת השובע וגם את ההפקרה היחסית של המטבח, עד שיתחתנו ויבואו לקחת קופסאות לשבת כדי שלא ירעבו. או שלא.
לפעמים אני מרגישה שמשימת חיי היא לא לשמוע אפילו "אימא, אני רעב" אחד במשך היום. בחגים ובימי חול המועד המועדים לשמחה וליללות רעב, אני נוהגת להעמיס ולהאביס כמיטב יכולתי ולאטום את האוזניים. בעיקר לאטום את האוזניים, בדרך כלל זה עושה את העבודה.
בישול מרוקאי
אני והמטבח כבר מזמן לא אויבים, אבל זה לא אומר שהתחתנו. אני מסרבת בעקביות למונוגמיה שהוא דורש ולאופיו הרכושני שלו, ודורשת ממנו לתת לי קצת ספייס. מרחב נשימה בין בישול הסיר לשטיפתו, ובין הארוחה שהתחילה מאוחר מדי לשעון הביולוגי המקולקל של הסועדים, שלא מזכיר להם אף פעם ללכת לישון אבל פועל באופן שוויצרי יוצא דופן כשמדובר בשעת ארוחת הערב, שמעולם לא באמת נאכלה אצלנו בזמן.
בשנים האחרונות, כאילו לא ידענו מספיק זוועות נוסח "יש בזה בצל!!!" ו"הקטשופ נגע לי", אנחנו נדרשים לא רק למלא את החלל המקרקר אלא גם להקפיד על אוכל מזין ובריא שהילדים כמובן פחות מסמפתים, אבל לפחות את רגשי האשם השמנמנים שלנו הוא משביע. זה לא שאוכל בריא לא יכול להיות טעים. הוא פשוט לא טעים לילדים שלך, כלומר שלי, שכבר טעמו טעם לחם עם שוקולד בחייהם (בימי שישי אני מרשה להם. וגם בשאר הימים). אבל מה לעשות שצריך?
אז אני נכנסת למטבח ומנסה. במטבח, כמו בחיים, אני פחות מדענית שמודדת כמויות מדויקות בכוסות מדידה ננו-מילימטריות ויותר סבתא מרוקאית שמודדת כמויות עם העין. ותאמינו או לא, זה עובד. למרות שמעולם לא הייתה לי סבתא מרוקאית ובין שלל הגנים שלי מתחבאים היטב גם כמה יקים מפוחדים, מתברר שעין טובה עובדת לא רק בחיים אלא גם, ובעיקר, במטבח.
אז יכול להיות שילד לא נולד ופתו בידו, אבל ככל הנראה הוא נולד לפחות עם קמצוץ נוסף של התבלין שכמעט תמיד חסר בכל מטבח – סבלנות. ופירורי לחם. שוב נגמרו הפירורי לחם.