הזמן לא עוצר, שחר כבר בכיתה א', אבל רק מילים ספורות בפיו, משפטים קצרים.
בהיעדר מילים, לעיתים התנהגותו מתארת את הלך הרוח שלו. כשהוא בוכה למשמע שיר, אני מבינה שזה מרגש אותו, ולפעמים הדמעות הן בכלל ביטוי לתסכול. צחוק מתגלגל הוא תגובה לשמחה גדולה או לדבר מה משעשע. לאחרונה, בשעת כעס, שחר רץ לחדר וטורק את הדלת בחוזקה. טריקת דלת שפתחה לנו צוהר לעולמו וניסיונות להבין את מה שלא נאמר במילים.
תקופה ארוכה שדלת ביתנו סגורה, אין יוצא ואין בא. כמו רבים אחרים אנחנו בבידוד מבחירה, נשמרים ונזהרים שלא להידבק בווירוס שפשט בכל מקום. להתבודד זה אתגר, להתבודד עם ילד מיוחד זה לעיתים קשה מנשוא. שחר צריך מרחבים, שגרה וטיפולים, וכאשר זה לא קורה – מופיעות התנהגויות שליליות ורגרסיות, אבל גם התקדמויות מפתיעות.
אני מחכה להיות כבר ביום שאחרי כדי לפתוח דלת לרווחה לאורחים רבים, מצפה לחלק חיבוקים ונשיקות, לבקר את המשפחה והחברים, להשלים חסכים של חודשים רבים, לדבר קרוב קרוב ולא דרך המסכים. אחרי הקורונה נסיר את המסכה, נאיר פנים, נתבונן עמוק בתוך העיניים ונחייך חיוך שכל כך חיכה להראות ולזרוח. חיוך מחבק, מחזק, שמספר כמה מי שמולי חשוב לי.
גם בעוד תקופה, אני מקווה שאשנן לעצמי שוב ושוב שבסופו של דבר – מי שהצילו אותנו הם ההתחשבות, הערבות ההדדית והחסד, ההבנה שיש לנו אחריות האחד על השני, שכולנו רקמה אנושית אחת.
כמה מעט רכשתי בתקופה הזאת בגלל שלא יכולתי לצאת מהבית, מקווה שאזכור שאפשר להסתפק במועט ולקנות רק את מה שבאמת צריך. גם החתונות המרגשות, המדויקות בעומקן, בפשטותן ובצניעותן, עוד ייזכרו לטוב. התקופה האחרונה פינתה לי הרבה זמן לרקום ולהגשים חלומות, גיליתי שלפעמים לא צריך הרבה, רק לחפש ולהבין שהאוצר נמצא ממש קרוב, אצלנו בבית פנימה.
ה'ביחד' הארוך הפך אותנו למשפחה מלוכדת, חזקה יותר, שיש בה ילד קטן שמגיב למצבים המתרחשים סביבו, שזקוק למרחבים, והוא לימד אותנו מה הגודל האמיתי שלנו, הראה לנו שאפשר להתגמש, להיות יצירתיים ולחיות גם בחוסר ודאות ובענווה.
אנחנו מצפים שהווירוס ייעלם לנו מהחיים, ואז, בדיוק כמו המיוחד שלנו, נדביק את הקרובים לנו בשמחה, בפשטות, בלב הפתוח, בצחוק, באהבה, בביחד, והפעם נרצה שהתופעה תתפשט במהירות.
