כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אם בשנים קודמות נלחשו סליחות בחדרי חדרים, בשנה הזאת ביקשו אנשים אצילים סליחה לעין כול

ברגע צובט לב במגילה, כתוב על בועז: "ויצבוט לה קלי". פתאום מגיע מישהו אל האישה הלוחמת הזו ואומר לה: בואי הביתה, תנוחי, הכנתי לך משהו לאכול

דיצה אור מדברת עם אבינתן על החירות. אין לך עכשיו חופש, היא אומרת לו, אבל המלחמות נמצאות בדיוק היכן שאתה עכשיו: במישור תת־קרקעי ובלתי נראה. במנהרות נוהרת חירותך הפנימית, שם איש לא יוכל לכבות את האור שלך! 

לאט לאט ראיתי אותן נכנסות, מהוססות, מחפשות. לאחרונה הן רק מחפשות, בכל מקום. על החולצה…

הנשים של המלחמה האחרונה הן הצבא של רח"ל, רשות החירום הלאומית. הן ידעו צער אינסופי, הן התאבלו על מה שהבינו שלא יהיה עוד, וקמו מאסונן האישי לבקש על כל הבנים ועל כל האימהות.