יש שברים שאי אפשר לגבס, פציעות שלא משאירות סימן על העור, אבל הן משנות את האופן שבו האדם נושם, הולך ובוטח בעולם. פגיעה מינית היא אחת מהם. זו תופעה כאובה, רעש אדמה נורא שמחריב יסודות של אמון. הנושא הזה מטלטל גם את מי ששומר על בועה של תמימות, וגם את מי שעוסק בתחום זה שנים. בכתבה שלפניכן ביקשנו לתת תקווה למי שנושאת איתה פגיעה, ולעשות סדר בתוך עולם שהנסתר בו רב על הגלוי, מתוך תפילה לבער את הרע מקרבנו.יומנה של אפרת רבינוביץ' גדוש וצפוף, ואסופים בו כאב ותקווה בערבוביה. רבינוביץ' (34), תושבת בית אל, עובדת סוציאלית במקצועה ומנהלת בית הדין לפגיעות מיניות, היא בתו של הרב שמואל אליהו, מי שיזם והקים את בית הדין, ובמהלך השיחה בינינו היא מכנה אותו "הרב" בהערכה ובכבוד.
איך בית הדין התחיל?
"בית הדין הוקם לפני יותר מעשור", היא פותחת. "נפגעים פנו באופן אישי לרב, והרב היה מקים הרכבי דין לפי הסיפור. במקרה של ולדר הוא הקים הרכב חרדי, ובמקרה של שיינברג הוקם הרכב של רבנים מצפת שהכירו אותו".
לאחר הסיפור של שיינברג, שחולל שבר בקרב בני הציבור הדתי, בפרט באזור צפת, בית הדין החל לעבוד לפי הצורך, אך לא כמערכת מסודרת. "נפגעים ראו שהרב מבין את הדינמיקה שקיימת בין פוגע לנפגע. פוגע יכול ממש לטוות קורים מסביב לנפגע עד שהנפגע לא יכול לסרב, וזה לא אומר שהוא שיתף פעולה או שהוא אשם", היא מבהירה. נפגעים שראו ברב כתובת פנו אליו עצמאית, וגם ארגונים היו מפנים אליו. לא בכל מקרה היה רלוונטי להקים הרכב של דיינים, אבל אפילו האוזן הקשבת שמצאו הייתה עוגן לנפש פצועה. "לשמוע שהן לא אשמות, שמגיע להן חיים טובים, שהן לא צריכות לכפר על שום דבר, שהן לא מחוללות – זה היה מענה שהרב נתן גם בלי בית דין, ממקומו כרב שמכיר את הכאב של הסוגיה".
לאחר שזרם הפניות הלך וגבר והעומס עלה על גדותיו, פנה לפני ארבע שנים הרב אליהו לבתו שעסקה בעבודה סוציאלית וביקש את עזרתה. אפרת התגייסה למשימה והעמיקה בהכשרה ממוקדת בנושא. "נכנסתי ולמדתי קורסים רלוונטיים לתחום, למדתי איך לעבוד עם נפגעים, לשאול את השאלות, איך לעבוד גם עם פוגעים, כי כבית דין אנחנו מזמנים גם פוגעים. היה צורך ללמוד גם את העבודה עם המשפחות, שהרבה פעמים יש אצלן המון בלבול ואשמה, כמו איך הייתי שם ולא ראיתי או לא עזרתי, איזה מין אמא אני שהבת שלי לא העזה לפנות אליי ולספר, או איזו אמא אני שבחרתי אבא שפוגע בילדים שלי".
כשגם אפרת כבר לא יכלה להחזיק הכול לבד הצוות הורחב, והצטרפה עובדת שתקבל את הפניות בקו חם, ומזכיר בית דין שיהיה בקשר עם הפוגעים, עם מעריכי המסוכנות והמטפלים שלהם, ועד מכוני הפוליגרף.
"אנחנו מחזיקים את שני הצדדים", מסבירה רבינוביץ' את הדינמיקה המורכבת. "אנחנו גם מרכז סיוע לנפגעים, שעוזר להם למצוא מטפלים ולהבין מה הזכויות שלהם, אבל כבית דין אנחנו מחזיקים גם את הצד השני שלנו המטבע, ויוצא לנו לפעמים לעזור, אפילו כלכלית, לאישה של פוגע. כי מבחינתנו היא חלק מהנפגעים, היא והילדים משלמים מחיר על הפגיעה החמורה מאוד שהבעל עשה".
ועם זאת, ההיררכיה ברורה: "הנפגעים הם העיקריים בסיפור הזה, והם הראשונים שאנחנו דואגים להם לתחושה של מוגנות וצדק". לעיתים, הידיעה שבית הדין רואה את התמונה בצורה רחבה מסייעת גם לנפגעות לעשות את הצעד ולפנות. "בת שיודעת שאנחנו נטפל בסיפור, אבל לא נזרוק את אבא שלה לכלבים, מרגישה בנוח לבוא אלינו, כי חשוב לה שנבין שהאבא הזה שפגע בה – הוא גם האבא של האחים שלה, והיא רוצה לדעת שאנחנו בסוף מחזיקים את המורכבות הזאת. הידיעה שאנחנו לא ישר נשבור את כל הכלים, גורמת להן לאמון מול המערכת ולביטחון לגשת".
בית הדין פועל מכוח אמון הציבור. במקרה שפוגע בוחר לשתף פעולה הוא חותם על הסכם שממנה את בית הדין לפעול כבורר, מה שמקנה לפסיקה תוקף חוקי, ובמקרה שאין שיתוף פעולה ובית הדין בוחר להזהיר את הציבור מפני פוגע, הוא מקבל את אמון הציבור שסומך על הבירור המעמיק שנעשה על ידי הדיינים.
ביניים: צדק צדק תרדוף
פעילות בית הדין מתרחשת בכמה מישורים. ראשית יש קו חם שאליו מגיעות הפניות, באנונימיות או בשם מלא, ודרכו ניתנות תשובות בנושאים שונים כמו זכויות הנפגעים, המלצה על מטפלים, בירור הלכתי או מוסרי, חיזוק רוחני ואפילו שאלות בשלום בית בהקשר של הפגיעה.
כאשר נפגע פונה בבקשה להיכנס להליך של צדק מול הפוגע, נערך בירור מקיף בנוגע ליכולותיו הנפשיות, האם יש לו מערכת תמיכה ומעטפת והאם הוא עבר טיפול. "במקרה שנכון לקדם הליך כזה, אנחנו מקיימים דיון שבו הנפגע או הנפגעת מעידים לפני שלושה דיינים. בחדר יושב מזכיר בית הדין שמסכם את הדיון, וגם נוכחת מלווה – עובדת סוציאלית או עובדת אחרת מבית הדין. בעדות ניתנים פרטים על הפגיעה עם ירידה לפרטים, לא ליד ולא בערך. הדיינים מחליטים אם להזמין את הפוגע או הפוגעת, או האם להמשיך לבירור נוסף לאיסוף מידע על עוד נפגעים אם יש, ראיות נוספות, או כל חומר שיכול לעזור לדיינים. כשהפוגע מגיע, מעמתים אותו עם הטענות כלפיו".
נפגעות רבות מתארות את הקושי שבלספר על הפגיעה שחוו מול חבורת גברים. כיצד מתמודדים עם האתגר הזה בצורה שלא תהיה טראומטית?
"נכון, זה מאוד מציף לספר את פרטי הפגיעה, בטח מול גברים, ובטח מול רבנים, כשמדובר בעניינים של צניעות. לפעמים הנפגעים מרגישים שהם שותפים לפשע, שגם הם אשמים, ומאוד מביך ומבייש אותם לספר על 'החטא' שלהם. לכן כל נפגע או נפגעת שמעוניינים להגיע לבית הדין עוברים לפני כן הערכה נפשית ומקבלים הסבר בדיוק מה הולך להיות ואיזה מין שאלות הם יישאלו, כדי שיכינו את עצמם וישקלו אם מתאימה להם הסיטואציה.
"יש לנו תנאי בבית הדין שכל עדות מחייבת טיפול מקדים. אנחנו מוודאים אם המטפל ממליץ על התהליך, ואם כן – הם עושים הכנה לפני, לפעמים אפילו מגיעים עם מטפלים לדיון, ועושים עבודה אחרי, להתאושש. תמיד תהיה נוכחת בחדר מלווה אישה חוץ מהדיינים וממזכיר בית הדין, ולפעמים השיח של הנפגעות הוא מול המלווה, והדיינים רק מקשיבים. ועדיין, עם כל זה, זה קשה. בדיון עצמו מחזקים אותן על האומץ, על המוכנות לעבור את התהליך. הן יוצאות מאוד מחוזקות, כי רואים בהן שליחות ולא נפגעות, ובדיון משתמשים במילים מכבדות ונקיות כמה שניתן".
לאחר גביית העדות מהנפגעת מזמנים גם את הפוגע להעיד, ועל פי נתוני בית הדין, 90% מהפוגעים מודים בטענות. משם מתקדמים להערכת מסוכנות, כדי להעריך האם גם היום הפוגע מהווה סיכון לקהילה, ואם כן – מה ימנע פגיעה חוזרת, את מי צריך ליידע, והאם הפוגע יכול להמשיך בעבודה, בחיי הקהילה, או בכל מעגל רלוונטי אחר. שלב נוסף הוא פיצוי כספי לנפגע או לנפגעת, וקביעת גדרים המתחשבים ברצונם – האם הפוגע צריך לעזוב את היישוב או את מקום העבודה, או שייאסר עליו להגיע אירועים משפחתיים, מתוך ידיעה שכל מפגש יכול לעורר כאב.
מה עושים אם הפוגע מסרב לשתף פעולה?
"אנחנו מיידעים את מי שצריך לדעת, שהגיעו תלונות לבית הדין והאדם מסרב לשתף פעולה, ושכל אחד יעשה עם זה מה שהוא חושב. אם הוא משתף פעולה אבל מכחיש את הטענות, הוא נדרש להוכיח שהוא צודק".
ביניים: וביערת הרע מקרבך
הנתונים מוכיחים כי אחת מכל שלוש נשים תחווה פגיעה מינית במהלך חייה, וכי למעלה מ־90% מהפגיעות המיניות מתרחשות על ידי אדם מוכר ולא על ידי פוגע זר, כלומר – ברוב המקרים יהיה לנפגע ממשק עם הפוגע בהקשרים של משפחה, לימודים, קהילה או מקום עבודה. משכך, לחברה שעוטפת את הנפגע יש כוח עצום להשפיע על תהליך השיקום ועל עשיית הצדק.
מה תפקידנו כחברה בביעור הרע הזה?
"הבסיס הוא להבין שפגיעה מינית היא רצח", אומרת אפרת נחרצות. "אנחנו פוגשים רבנים שיכולים לחזור על משפטים כמו 'הוא לא ממש הבין מה שהוא עושה', או 'הוא יכול לחזור על זה בתשובה' – אי אפשר לחזור בתשובה על רצח, לא בעולם הזה. ולכן, עד סוף ימיך, אתה צריך לנסות לכפר על מה שעשית. גם אם זה כולל לעזוב את מקום המגורים שלך, כי מכאיב לנפגעת לראות אותך בבית כנסת, במכולת, באירועים משפחתיים, מכאיב לה לראות כתבה שלך בעיתון. כל דבר בחיים שאתה יכול לצמצם בו את עצמך כדי להוריד כאב מהנפגעת – אתה תעשה עד סוף ימיך.
"הרב אליהו אומר שפגיעה מינית היא לא כמו רצח רגיל, כי כשבן אדם נרצח הוא מפסיק לסבול. אבל אנשים שנפגעו מינית ממשיכים לחיות, והם ממשיכים להירצח. אנחנו פוגשים רבנים בקהילה ואנחנו עובדים איתם על כך שאין מקום לסליחה לפוגע. פגיעה מינית היא לא כמו רצח חד־פעמי, זה רצח חוזר. גם אם הפגיעה הייתה חד־פעמית, הפלאשבקים יכולים לחזור שוב ושוב.
"אנשים לא מבינים את חומרת הפגיעה ולכן מתייחסים לזה בקלות, עם תגובות כמו 'תחזרי לשגרה', 'מה נזכרת בזה פתאום', 'מה את עושה מזה עניין', 'למה את הורסת לכולם' – כי זה באמת מפצל משפחות. אבל אם משפחה מבינה שאח שפגע באחותו זה רצח, הם לא ידברו ככה. ואם רב קהילה יבין שהנער שפגע בנערה ביישוב בעצם רצח אותה, לא תהיה שאלה אם הוא יכול לחזור ליישוב או לא. על רצח אין כפרה, אפילו רוצח בשוגג בורח לעיר מקלט למשך שנים, וכל משפחתו תשלם על זה מחיר על לא עוול בכפם".
היא מסבירה שיש חשיבות מכרעת לתגובה שלנו לפגיעות מיניות, בין ברמה המשפחתית ובין ברמה הקהילתית. "איך שאנחנו מגיבים למקרה של פגיעה – כולם סביבנו קולטים את זה. גם הפוגעים וגם הנפגעים שחיים סביבנו. אצל ולדר, הרב אמר להוציא את הספרים שלו מהבית. זו אמירה חברתית. נפגעת באה אלינו ואמרה שהיא לא משתפת את ההורים שלה שעברה פגיעה, כי בזמנו אבא שלה לא רצה להוציא את הספרים של ולדר, ומבחינתה היא הבינה שאם אבא שלה משאיר את הספרים של ולדר, גם במקרה שלה הוא יהיה בצד של הפוגע. ואבא שלה בכלל לא ידע שהבת שלו נפגעה. אנחנו צריכים להיות נחרצים: בבית שלנו לא משמיעים שירים של זמרים שמנצלים נשים. ככה עובר מסר".
חלק מפעילות בית הדין פונה החוצה, אל הקהילה, בימי הכשרה וקורסים שמיועדים לרבניות ורבני קהילות, כדי לתת להם כלים להתמודדות עם הנושא. "רב הקהילה והרבנית הם הרבה פעמים הכתובת הראשונית עבור נפגעים ובני משפחותיהם", היא מסבירה. בימי העיון הרבנים לומדים בין השאר על הדינמיקה המורכבת שבין פוגע לנפגע, ועל ההתנהלות המשפטית אחרי מקרה של אונס. "אנחנו לא רוצים להפוך את הרבנים למטפלים, אבל חשוב שיכירו את הנושא וידעו לחזק, להכווין ולתת פסקים איך לפעול נכון בהתאם לחומרת המקרה".
בנוסף, היא אומרת שחשוב לדעת שפוגעים יודעים לזהות קהילות שיש בהן סלחנות כלפי פוגעים, וזה מבחן עבורנו. "אם קהילה מגוננת על פוגע כי אשתו היא גננת מיתולוגית ואהובה, אז הפוגע יודע שיש לו כר נרחב לפעולה. ליבנו על אשתו שהופכת להיות בת ערובה שלו, אבל אם היישוב יזדעזע, אפילו על חשבון הגננת הזו, כל הפוגעים האחרים ידעו שביישוב הזה אסור לפגוע, כי כאן יצאו מהכלים. אנחנו צריכים להגיב בחומרה רבה לכל גיבור תרבות, רב, זמר, סופר או איש ציבור שפגע, לאחר שזה נחקר ואומת. שלא יהיה מקום לא לשירים שלו, לא לתורה שלו, לא לספרים שלו. נגיב לזה עד הקצה, כדי להחזיר את העם שלנו לטהרה ולאיזון".
ביניים: אחריות ציבורית
בית הדין עומד בתווך העדין ביותר של דיני נפשות, כאשר כל החלטה, לכאן או לכאן, היא בעלת השלכות על נפשות רבות. אני מנסה לברר עם אפרת כיצד מגיעים לחקר האמת, בימים שבהם הסיסמה "מאמינה לך" נצעקת בכל מקרה, בחלק מהמקרים גם לפני שנעשה בירור מקיף.
מצד אחד, אנחנו כחברה רוצים לתת תחושת אמון כדי לא להשאיר את הנפגעת לבד, ומצד שני יש חשש לעשות משפט שדה. איך נכון בעינייך להגיב כשמישהי מפרסמת שהיא נפגעה?
"בבית הדין אנחנו לא אומרים 'מאמינים לך' בלי לברר את הסיפור. דבר ראשון אני אומרת לה: אני כל כך שמחה שפנית, טוב שאת מספרת, אני איתך, ואני אהיה איתך עד הסוף. אומנם לא תמיד מצליחים להגיע לצדק, לא בבית הדין וגם לא במשטרה", כאן היא מציינת את האחוז הנמוך של כתבי האישום שמוגשים לאחר חקירה במשטרה, "אבל זה לא אומר שאנחנו לא ניתן לך את מערכת התמיכה. נפגעת מתמודדת עם כל כך הרבה זירות, ואנחנו פה לסייע לה עם מה שהיא צריכה. בשלב הראשון אני לא נכנסת לשאלה אם זה היה או לא היה. ברגע שיש רצון להליך של צדק בודקים את הדברים, וגם אם לא מגיעים לנקודת סוף, זה לא מפחית מהרצון שלי לעזור לה.
"אני קודם אוודא שהיא לא ממשיכה להיפגע, ואם זה סיפור ישן, אנסה להבין מה יוכל להקל עליה כרגע. אגיד לה: בואי נלך לרב אליהו לקבל חיזוק, בואי נספר להורים שלך, בואי נגיש תלונה יחד. אקדם אותה לעשות צעדים.
"מנסים כיום לייצר מצב שהחברה והרשת יהיו בית משפט שדה, אבל אנחנו לא נכנסים למשבצת הזו שמנסים לדחוף אותנו לתוכה. אנחנו נהיה שם, אנחנו נלווה, אנחנו נתמוך בין אם הוא יורשע ובין אם הוא לא יורשע. אנחנו נהיה איתך יד ביד. וזה לדעתי מה שהן צריכות – את העזרה של לצעוד קדימה, שבימים הקשים האלה כשהן בחוסר תפקוד, יש שם מישהו איתן בקושי של להחזיק מקום עבודה, שייקח אותן לקבל טיפול ויעזור להן בימים של אשפוז. אנחנו מלווים את הנפגעים בלי המילים 'אני מאמינה לך', אנחנו אף פעם לא אומרים את זה אם לא ביקשו מאיתנו לברר את העניין".
לאחרונה צף דיון סוער בנוגע לפגיעות טקסיות בציבור הדתי. איך אתם מתייחסים לנושא?
"אין ראיות לפגיעות טקסיות. כל הגורמים שעוסקים בזה – כולל הפרקליטות והמשטרה – לא הצליחו למצוא קצה חוט. פנו אלינו ממש סיפורים בודדים, ובכל אחד מהם היו כל כך הרבה סתירות, שלא הצלחנו להגיע אפילו לנקודת אמת אחת. זה לא אומר שזה לא היה, אבל אם היה – זה לא במספרים משמעותיים, ובוודאי לא תופעה רחבה. לתת לזה במה כל כך גדולה ולהתייחס לזה בכזה היקף, רק יוצר חרדה". רבינוביץ' מבקשת גם לחדד שהעיסוק הרב בפרשיות שספק אם קרו מסיט את הקשב הציבורי מהטיפול בפגיעות ה"רגילות".
ישנה טענה שאם הנפגע או הנפגעת מתמודדים גם עם מחלת נפש, יש בעיה במהימנות דבריהם. כיצד ניתן להתמודד עם העניין הזה?
"הם צריכים לקבל את התרופות שהם צריכים, את המענה הרגשי והטיפולי. אבל מרכזי הטיפול, עמותות הסיוע ובטח הציבור וגולשי הרשת – התפקיד שלהם הוא לא לחקור, הם לא הסמכות לברר אם דברים קרו או לא קרו", אומרת אפרת ומרחיבה: "יש תופעה שנקראת השלכה, שאדם לא יכול להתמודד נפשית עם סיטואציה אז הוא משליך את זה על מישהו אחר בסביבתו. או שמישהי לא זוכרת מי פגע בה, והיא מכניסה לזיכרון שלה דמות מסוימת בצורה לא מודעת. במקרים אחרים נפגעות משליכות את הסיפור על מישהו אחר במודע, כי הן חוששות לספר מי הפוגע האמיתי. ויש גם תופעה של זיכרונות מושתלים: מטפלים – בכוונה או לא – מכניסים אירוע לזיכרון של המטופל, והמטופלים לא יודעים שהזיכרון הושתל אצלם. התופעה הזו נחקרה והוכחה.
"ישנם מצבים שבהם בגלל הפגיעה הקשה הזיכרון לא בהיר, והנפגע לא יכול להצביע על דמות הפוגע, או שעקב הגיל הצעיר שבו התרחשה הפגיעה האירועים מבולבלים וקשה לדעת בדיוק מי הפוגע. לפעמים מתוך חוסר כוונה ומודעות, הנפגע מצביע על דמות שלא היא מי שביצעה את הפגיעה, לפעמים זה מתברר אחרי שנים ולפעמים לא. אלו מקרים קיצוניים שלא מעידים על המהימנות של שאר הנפגעות, ולכן דרושה זהירות ובדיקה. בנוסף ישנה גם מחלת הסכיזופרניה, שהסובלים ממנה מתקשים להפריד בין דמיון למציאות, וקשה לקבל את עדות הנפגע הלוקה בה כמו שהיא".
עם זאת, אפרת מחדדת שלא כל התמודדות נפשית משפיעה על בוחן המציאות, והנתון של אשפוזים נפשיים הוא לא המדד אם לתת אמון או לא. "יש פה אחריות של הציבור לא להפוך לבית משפט שדה. להגיד למישהי 'מאמינים לך' בלי לוודא את הדברים, חוץ מהעוול הגדול לצד השני שאולי הוא נקי, זה גם עוול גדול לנפגעת עצמה, שמגיע לה לעשות דרך ותהליך של צדק מול מי שבאמת פגע בה".
אני שואלת את אפרת גם בנוגע לתביעת הדיבה שהגיש הרב אליהו נגד נחמה תאנה, שהתלוננה שנפגעה מהרב טאו, ובהמשך טענה שגם הרב אליהו פגע בה. כשהטענות הלכו והפכו חמורות יותר ויותר, החליט הרב אליהו שלא לשתוק ולהגיש תביעת דיבה. "אמרנו שאי אפשר לתת לזה להמשיך. בהתחלה כיבדנו אותה ולא הגבנו, אבל אי אפשר לתת לשקר לגדול. הבנו שיכול להיות שיש נפגעות שלא יגיעו לבית הדין בגלל שיאמינו לטענות השקר האלה, ולכן אנחנו לא יכולים לשתוק. תבענו אותה על לשון הרע בסכום גדול מאוד, והיא ממשיכה. אנחנו מבינים שיש מישהו שעומד מאחוריה, כי בן אדם פרטי היה עוצר.
"סוף סוף יש פה דמות רבנית שמבינה את הסיטואציה ושנותנת את המענה הזה. נפגעות מגיעות לבית הדין כל כך שפופות וחסרות תקווה, ומה שהן מקבלות אצלנו זה ממש תחיית המתים. לכן אני רואה בפעולות שלה פגיעה בכל עולם הטיפול בנפגעים".
ביניים: מבט של תקווה
אפרת, כאמור, היא אם לשבעה ילדים. היא נישאה בגיל צעיר, והיא מציינת בהערכה את תמיכתו של בעלה עקיבא: "איפה שאני נמצאת היום זה בזכותו. הוא מאפשר לי את הפניות הרגשית ואת פניות היומיום כדי שאהיה מסוגלת לעבוד בעבודה הזו. גם הילדים המתוקים שלנו, המתנות שה' שלח לנו, גם הם בסבלנות לעבודה הזו. לא פעם אומרים לי שהם שרוטים בגלל העבודה שלי. אין לי בעיה עם זה", היא מחייכת, "גם אני שרוטה מהעבודה של אבא שלי".
קרדיט: אורה משולמי
צילום: דאפי ספונר
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
