בונים מחדש

כשאלעד ואני התארסנו, הוא אמר לי שיש אמירה של חז"ל שמנקרת לו בראש – "אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה". הוא אמר שהוא חושש מזה, כי אין מה לעשות, נישואין שניים זה לא אותו דבר.

אבל לי הייתה עסקה עם הקב"ה כבר מהרגע ששמעתי שאיתמר נרצח. אמרתי לו שאין מצב שהחיים הנפלאים שהיו לי יהפכו עכשיו לחיים סוג ב'. אני בוודאי אתרסק ואפול והכאב יהיה נורא – אבל בהמשך חייב להיות טוב. ממש טוב, לפחות כמו הטוב שהיה. לכן ממש לא הייתי מוכנה לקבל את האמירה הזו של אלעד. 

אז חשבתי קצת על המשפט הזה, והבנתי. חז"ל לא כתבו "אשתו הראשונה", הספציפית, בה"א הידיעה, אלא "ראשונה". זאת אומרת שאם ישכילו בני הזוג ליצור בקשר שלהם ראשוניות והתחדשות, כזאת שלא הייתה קודם – יוכלו גם בזוגיות שנייה למצוא קורת רוח.

וככה חזרתי לאלעד מרוצה: אל תדאג, הולך להיות לנו ממש טוב יחד. 

 

תמונה משפחתית מורכבת

אז נכון, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. בזוגיות ראשונה יש פשטות, ראשוניות ותנאים הרבה יותר קלים ונוחים להגיע לקורת רוח. בנישואין שניים, המורכבות האישית של בני הזוג, המורכבות של הילדים מהנישואין הראשונים והמורכבות של בני הזוג הקודמים ומשפחותיהם – יוצרים אתגר משמעותי. אבל בהחלט אפשרי – עם עבודה לא קלה – למצוא קורת רוח גם בזוגיות שנייה. ליצור משהו מדהים, עמוק ואיכותי מאוד. וכשמצליחים למרות כל זה – גם האיכות עולה בהתאם.

כבר בשבעה על איתמר (כבר אז הייתי בטוחה שאתחתן מתישהו שוב. ככה אני, שרוטה) היה לי ברור – מי שירצה להתחתן איתי, יצטרך להתחתן גם עם איתמר. הדבר הענק והמשמעותי שהיה בינינו הוא חלק בלתי נפרד ממני, ולא משהו שאני יכולה או רוצה לנעול באיזו מגירה צדדית. ובתור מאמינה גדולה בזוגיות, לא נראה לי רלוונטי לא לשתף את החבר הטוב שלי בחלק משמעותי ממני. וברוך ה', מצאתי את אלעד, אלמן גם הוא. דיקלה ואיתמר הם חלק בלתי נפרד מהבית שאנחנו בונים. חוץ מזה שהם ההורים של הילדים פה, הם קודם כול חלקים מאיתנו. חלקים שאנחנו בשום אופן לא רוצים לטשטש. 

אני זוכרת היטב, כמה שבועות לאחר הרצח של איתמר, הגעתי לגן של הבן שלי. סביב יום המשפחה היו תלויות על הקיר תמונות משפחתיות יפות של ילדי הגן. הסתכלתי על תמונה של משפחה אחת, משפחה ברוכת ילדים שאהובה עליי במיוחד, וליבי נחמץ – לי כבר לא יהיה כזה. תמונה כזאת יפה של אבא, אמא וכעשרה ילדים יפים יפים. 

אבל בשנים האלה שעברו עליי מאז, למדתי שלא תמיד המסלול שתכננו הוא המסלול שהקב"ה מתכנן לנו. ולפעמים אין ברירה אלא לפתוח את הראש לאפשרויות נוספות ולעבוד עם מה שיש, למרות שזאת ממש לא הייתה התוכנית המקורית שלנו. ואם מסכימים להשלים עם המצב הקיים, למרות שלא בחרתי בו והוא כל כך קשה, ולהיפתח לאפשרויות חדשות – יכולים להגיע למקומות נפלאים.

לפני כשנה, ברוך ה', נולד לנו הבן העשירי במשפחה. אח לארבעה שלי ולחמישה של אלעד. והנה, הרבה יותר מהר משתכננתי, אני מוצאת את עצמי מול תמונה משפחתית גדולה ויפה. נכון, התמונה הזו גם מורכבת ודורשת הרבה הרבה כוחות נפש. אבל יפה מאין כמוה. תודה לה'.

 

הכותבת היא יועצת זוגית שנישאה בשנית לאחר ששכלה את בעלה בפיגוע. לתגובות: [email protected]

 

מתוך גיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן