מאיפה את?

אנחנו נולדים שייכים. 

עוד לפני שתמונת צמיד הפלסטיק מועברת בכל מכשיר דיגיטלי אפשרי, כשהוורניקס עוד מכסה את הפנים שאי אפשר אפילו לומר עליהן שהן ברורות – אנחנו כבר שייכים. להורים, לעם, למגדר, למחלקה 3 שדווקא בה יש ביות מלא ומי בכלל רוצה ביות מלא?

ובכל זאת, אנחנו נרדוף אחרי תחושת השייכות החמקמקה בערך מאותו רגע ואילך. לא אני אמרתי, זה מאסלו. מצד שני הוא לא שם קינדר בואנו בתחתית הרחבה של הפירמידה, אז אולי לא בטוח שצריך לסמוך על מה שהוא אמר.

ובכל זאת, שייכות. לדעת מאין באת ולאן אתה הולך, כלומר שבכל רגע נתון יהיו אמא או אבא או אחים שיטרחו לשאול אותך מאין באת ולאן אתה הולך. להישאל גם בגיל 40 בכל מקום חדש, משל הרגע הגעת למחנה בני עקיבא או לקייטנה ארצית, מאיפה את? ולדעת שמרגע שהתשובה תצא מפיך את לא רק שייכת אלא גם משויכת, מתויגת כדבעי ומתויקת מיידית עם מגוון דבקיות מגרדות, כמו מתנחלת, קיבוצניקית או דוסית.

את שנות הנעורים אנחנו מבלים בבעיטות לכל הכיוונים, מנסים בכוח להיפרד מכל שייכות והגדרה שהכרנו עד אז, רק כדי שנוכל באותם רגעים ממש להיאחז בכל כוחנו באיזו שייכות חדשה, תלושה ככל שתהיה.

תפנית היסטורית 

הצורך הקדמון הזה שלנו מצא את סיפוקו המנחם בשייכות למשפחה ולקהילה, מקסימום לשבט, במשך אלפי שנים. אבל זה? זה העולם הישן. היום אנחנו יכולים למצוא שייכות במקומות שלא שיערום אבותינו, בלי להיפרד ממסורתם של אותם אבות ממש.

אני לא מדברת על שייכות מיידית, כמו היכולת להזדהות ולהתחבר לכל אמא ברחבי הגלובוס, כולל נקבת האורנג אוטנג בטהיטי, או על היכולת לזהות כל ישראלי ברחבי העולם, כולל מול הכלוב של נקבת האורנג אוטנג בטהיטי, אלא על קבוצות שייכות הרבה יותר ספציפיות: קבוצות פייסבוק.

אני יודעת שנהוג לצקצק בנוגע לכל דבר שקשור לרשתות חברתיות, אבל בקהילה שאני שייכת אליה, קהילת המכורים לרשתות כמובן, זה כבר פאסה.

כי כמה שזה יישמע ניו אייג'י, השייכות לקבוצות האלו גילתה לי דברים על עצמי, אבל בעיקר גילתה לי שאני לא לבד בעולם. גיליתי שאני לא היחידה שמשוגעת על טבע ויכולה לפנטז ימים שלמים על המסלול הבא, גיליתי קהילה שלמה של אנשים שמה שמאחד ביני לבינם הוא האהבה העזה לאוכל מגרה לסוגיו, ושאני מסוגלת לשהות בקבוצה הזאת ממש באותו הזמן שבו אני מזדהה לחלוטין עם פוסטים מלאי מוטיבציה בקבוצת אורח חיים בריא (לאימהות עסוקות כמובן) האהובה עליי. 

גיליתי כמה כיף להשתייך לקהילה המוגלגית הגדולה, שנמשכת בחבלי קסם לכל מילה שיצרה אי פעם ג'יי ק'יי רולינג, גם אם כולנו סיימנו לקרוא אותה לפני שנים. גיליתי גם כמה מהר אפשר להפוך לאחד מעמודי התווך בקבוצת מגדלי הירקות הביתיים למן הרגע שבו הצלחת להשריש אננס ששורשיו הרחק מעבר לים.

יש משהו בשייכות הזאת, שמאפשר לך להיזכר בכך שלפני שאת אישה, יהודייה, אמא, דתייה או אפילו חלק ממילייה מקצועי כלשהו, את פשוט בן אדם. עם תחביבים ביזאריים יותר או פחות (מי אמר משחקי מילים בפרשת השבוע ולא קיבל?), עם אהבות ושנאות, עם אתגרים והישגים. כל אלו מחברים אותך לאנשים שלא היית מתיידדת איתם בנסיבות אחרות, והנה את מלייקת להם באדיקות משל גדלתם יחד בקיבוץ (אז זהו, שהם בין השאר גבר שמוצניק רווק בן 60. אבל כן, שניכם גדלתם בקיבוץ כלשהו, ומתברר שהחוויות שצברתם בחדר האוכל בילדות מחברות ביניכם בקשר חזק מזה שיש לך עם השכנה בעלת אותו מספר ילדים ומספר מטפחות מהבית הסמוך).

אפשר להגיד, ובצדק, שהשייכות הווירטואלית לא חזקה כמו זו בעולם האמיתי, אפשר לטעון שהיא לא תחזיק דקה מחוץ לרשת (למרות שעשרות מפגשים מפתיעים מחוץ למסך הוכיחו אחרת), אבל אי אפשר לטעון בשום צורה שלא תתקבלי שם באהבה עצומה (בצורת לייקים ומזל טובים כמובן) כשתעלי לשם תמונה של יד קטנה עם צמיד, שמאותו הרגע שייכת לך.