חורבן הבית של ימינו: מדברים על אלימות במשפחה

כמיליון נשים וילדים בישראל חיים בצל האלימות. המגפה החברתית שקצרה בחודשים האחרונים את חייהן של נשים רבות כל כך, אמורה להדיר שינה מעיני כולנו. ברגעים אלו ממש, ילדים ונשים רבים מכווצים בפחד מפניה של המכה הבאה. כיצד מרגישים החיים בתופת? ומדוע קשה כל כך לקום ולעזוב? | תמונת מצב חברתית

נכון למועד כתיבת שורות אלו, מתחילת שנת 2020 נרצחו 11 נשים על ידי בני זוגן. לכל אחת סיפור חיים, משפחה וחלומות שנגדעו באיבם. בכל אחד מהמקרים היו גם סימנים מקדימים, שהעידו על הסכנה המתקרבת, אבל לא תמיד היה מי שיזהה אותם ויסייע. אלו רק מקרי הקיצון, שהגיעו לתקשורת ומשם אל התודעה הציבורית.

כמיליון נשים וילדים בישראל הם חלק ממעגל האלימות, שנדמה כי הפך למגפה של ממש. הנתונים מעידים שאלימות במשפחה נוכחת בכל רובדי החברה ובכל המגזרים, היא חוצה השכלה, מעמד סוציואקונומי או השתייכות דתית. הסגר והבידוד שכפה וירוס קורונה, החמירו את מצבם של הלכודים בביתם שלהם, והותירו אותם ימים רבים מסוגרים עם הדמות המתעללת.

על פי נתוני משרד הרווחה, בימי הסגר נרשמה עלייה של 760% במקרי האלימות במשפחה (מצד גברים ונשים כאחד), לצד עלייה של כ-17% במספר התיקים שנפתחו במשטרה בגין אלימות נגד נשים. גם בקו הסיוע של משרד הרווחה, שמציע מענה ראשוני, דווח על עלייה ניכרת בהיקף הפניות, ובחודש מאי לבדו הגיעו 1,840 תלונות בנושא.

מיטלי כהן, רבקה (שמות בדויים) ומשה (שוקי) בסו, הם שמות ופנים בתוך הסטטיסטיקות המצערות. שלושתם גדלו בצל אלימות קשה בבית, כששתי הראשונות אף מצאו את עצמן בבגרותן נישאות לבני זוג אלימים. הם נענו לבקשה לשתף בדרך שעברו מאז ועד היום, בקשיים ובחשבון הנפש.

דור שני לאלימות

מיטלי כהן (36) היא דמות מוכרת ברחבי הרשת. פוסטים, בהם היא משתפת בחוויותיה כילדה מוכה שנישאה בבגרותה לבעל מכה, זוכים למעורבות גדולה ומאות לייקים. בין מגוון העוקבות שלה אפשר למצוא נשים שחוות אלימות מצד בני זוגן ומחפשות תמיכה, לצד נשות מקצוע מתחומי הרווחה, המבקשות להבין יותר את עולמן של נפגעות האלימות. מי שנחשפה למילותיה יודעת שהן מטלטלות, מעוררות הזדהות עמוקה עד כאב ותסכול על אוזלת היד של המערכת, כפי שזו מתבטאת מתוכן.

פוסט של מיטלי כהן. צילום מסך

"גדלתי במשפחה חילונית, להורים משכילים, בעלי מקצועות חופשיים", היא מתחילה מראשית, "ילדת סנדוויץ' שנולדה לתוך האלימות. בעוד שלילדים אחרים יש זיכרונות ילדות משפחתיים, לי רצים בראש קטעי סצנות אלימות של אבי. הוא יכול היה לחזור הביתה מהעבודה ולהרביץ, ככה סתם, אפילו לא היה צריך טריגר. עד היום, הרעש של פתיחת הדלת מקפיץ אותי".

אחד ממקרי האלימות שחרוט בזיכרונה במיוחד, אירע כשהייתה בסך הכול בת 4. "הוא חזר הביתה", היא נזכרת, "והתחיל להשתולל ולשבור דברים. התחבאתי מאחורי הספה, התקשרתי למשטרה וצרחתי לתוך השפופרת 'בואו מהר, אבא מרביץ לאימא', כשדברים עפים מעל לראשי. הגיעו שני שוטרים כשהכול מסביב כבר הרוס. אי אפשר היה לא להבין שקרה כאן משהו. הבטתי בהם כמו על שני גיבורים שמגיעים לחלץ אותנו מהתופת, ובחצי עין ראיתי על המבט של אבי שאם לא לוקחים אותו עכשיו, אוי ואבוי מה שיקרה כאן".

לדבריה, מה שבאמת קרה, גרם לילדה שהייתה להבין לראשונה שהיא לבד בעולם. השוטר שאסף את העדות, סיים לכתוב את הדברים, סגר את הקלסר ואמר לאימה בכעס: גברת, להבא עד שאין כאן דם אל תקראי לנו, אנחנו לא גנון. את המשפט הזה, היא אומרת, תיקח איתה עד המוות, כי מאותו היום והלאה, אביה עשה בהם כרצונו. "ובתוך כל זה, כל הזמן קיוויתי שיקרה נס והוא ישתנה. הרי כל ילדה רוצה משפחה נורמלית".

המשפחה, השכנים או מערכת החינוך ידעו מה קורה בין כותלי ביתכם?

"סבתי מצד אימי ידעה אבל לא היה לה מה לעשות. היא הייתה מגיעה אלינו הרבה והיו גם פעמים שברחנו אליה. כשבגרתי, הבנתי שהמשפחה של אימי ראתה בו את המורכבות עוד בשלבי ההיכרות והתנגדה לקשר. שכנים? סביר שידעו כי אי אפשר היה שלא לשמוע. אבל מה הם כבר יכלו לעשות?".

"שיוועתי לעזרה, של הרווחה, של המשטרה", היא אומרת בכאב, "עד שהבנתי שאין מה וממי לצפות ובאופן הכי קיצוני – פשוט הפסקתי לדבר כמעט לגמרי במשך כמה שנים. היום אני מבינה שההתכנסות הייתה ממקום מיואש ובודד, של דימוי עצמי נמוך וחוסר אמון בבני אדם".

כשאני שואלת מה בכל זאת נתן לה כוח להמשיך בתוך מציאות החיים הקשה, היא מספרת על קשר מיוחד שנרקם עם מורה בבית הספר והציל אותה בילדותה, "את החיבוק הראשון בחיי קיבלתי ממנה, זה היה בגיל 12. עד היום אנחנו בקשר ואני מודה לה על כך".

באיזה שלב התחלת לטפל בפצעי הילדות?

"במהלך השירות הצבאי, בו היה לי טוב, פגשתי קב"ן דתי והשיחות איתו היו הטיפול הראשון שלי. הייתה לו השפעה רבה עלי, והיה לו גם חלק בתהליך החזרה בתשובה שלי. לפני השחרור הוא קישר אותי למדרשה לחוזרות בתשובה בירושלים, ועם הקיטבג של השחרור נסעתי ישר לשם".

שנתיים וחצי אחר כך, פגשה מיטלי בשידוך את מי שיהפוך לבעלה ויחזיר אותה שוב למעגל האלימות. כשאני שואלת האם לא היו סימנים מקדימים בתהליך ההיכרות, שיכלו להעיד על הבאות, היא עונה שבדיעבד כן, אבל בתוך הקשר לא היו לה את הכלים לזהות אותם בזמן. "אחת ההשלכות של ילדות כמו שלי, היא שאת כל הזמן מחפשת בית. תוסיפי לזה את העובדה שלא היה לי מודל בריא לזוגיות ומשפחה והנה התוצאה. הוא היה האדם הראשון שהציע לי משפחה, קפצתי על העגלה ונזרקתי שוב למעגל האלימות. כבוגרת, זה יותר קשה, כי כאן את כבר מרגישה כישלון. את אימא לא טובה כי הבאת לילדייך בדיוק את אותו האבא שהיה לך, הוא מכה אותך, הוא מכה אותם, בעל אין לך, משפחה אין לך. את תלושה".

נקודת האל-חזור בקשר הייתה לפני שלוש שנים. בבוקר לאחר הרצח המזעזע של דור כרסנטי ושני ילדיה במושבה מגדל, הניח בעלה של מיטלי על שולחן ביתם עותק של עיתון יומי שסקר את הרצח, תוך איום שסופה יהיה דומה. היא אזרה אומץ, ברחה עם ילדיה ופתחה בהליך גירושין.

היום, כשאת כבר כמה שנים מחוץ למעגל האלימות, מה יש לך לומר על הטיפול של הרשויות בנושא האלימות כלפי נשים?

"לצערי, כילדה מוכה וכאישה מוכה אין לי חדשות טובות – היום ולפני 30 שנה המציאות היא אותה מציאות. כשהתקשרתי לרשויות בגיל 4 וכשהתקשרתי בגיל 33 קיבלתי את אותן תשובות. אני חושבת שהמערכת לא יודעת להכיל אלימות קשה ולטפל בה".

מה תרצי לומר לאישה שקוראת אותך ונמצאת במציאות דומה?

"אל תישארי במקום הפוגע בשום מחיר. אם אין לך מעטפת משפחתית, פני לסיוע דרך מקלטים לנשים מוכות. המקלטים הם משהו שלא הכרתי ולא התנסיתי בו, וזה נראה לי מקום נכון להיות בו. אורלי וצילית (אורלי טובולסקי-חדד וצילית יעקובסון מעמותת 'בת מלך' – ל.י.) עוקבות אחריי בפייסבוק ונוצר ביננו קשר סביב נשים שפונות לעזרתי. רציתי ללמוד על המקום אליו אני מפנה את אותן נשים וגיליתי מקום נפלא. במקלט יש מעטפת של עזרה, בעוד אני התמודדתי עם הכול לבד".

בימים אלו מסיימת מיטלי בהצלחה תואר ראשון במשפטים, אליו נרשמה ביום שבו קיבלה את הגט. חלומה הוא להתמחות בשני תחומים: משפחה ופלילי, כדי לתת לאישה שסובלת מאלימות ונמצאת בהליך גירושין מעטפת בדמות מענה שהיא עצמה ייחלה לו. בינתיים באמצעות הכתיבה בפייסבוק, היא משמיעה קול לכאבן של נשים רבות. בסבלנות רבה היא עונה למאות ההודעות שמגיעות לפתחה ומנסה לסייע, לקשר לגורמי עזרה שקיימים ולמנוע בכל מחיר את הרצח הבא.

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אב. להצטרפות למגזין לחצי כאן

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה