את צִביה קסלר (90) אני פוגשת בביתה המטופח בשכונת קריית משה בירושלים. תמונות הנכדים והנינים בכל פינה, מגש עוגות על השולחן, ואני זוכה ממנה לחיבוק חם ועוטף. אני מכירה אותה מילדות כ"סבתא צביה", הנכדים שלה גרו בשכנות לבית הוריי, ואת מאור פניה אי אפשר היה לפספס. היא אישה אצילית ומרשימה, מטופחת ובעלת לב חם.
סיפור חייה של צביה שזור בסיפורה של אומה פצועה שמתנערת מעפר ולובשת מלכות. בפרק הזמן המתוח בין המאה הזאת לקודמתה, היא חזתה ברגעי המשבר הקשים בתולדות העם היהודי, אך גם ברגעים הגדולים של הקמת מדינת ישראל. צביה מודה על המר והמתוק, ועל הניסים הרבים שזכתה להם בשנות חייה.
היא נולדה בשנת 1934 בעיירה פולנית למשפחת שטיינברג, חסידי גור, והאופן שבו ניצלה יחד עם משפחתה מציפורני הנאצים הוא בלתי ייאמן. "אני מספרת לך", היא אומרת בקול צרוד, "ולא מאמינה שזה באמת קרה".
בתוך ימים של מלחמת קיום בארצנו אנחנו צוללות לסיפורים ממלחמת עולם איומה שחצתה יבשות וקטלה מיליונים, ובחסותה התבצע הרצח השיטתי של העם היהודי. 80 שנה אחרי, העם היהודי חש היום ביתר שאת כי עמלק עדיין כאן, ורק פניו של הצורר השתנו. כאז כן עתה, צביה מבינה היטב את משמעותו של בית לעם היהודי.
צדקה תציל ממוות
"נולדתי בעיירה בשם יאנוב־לובלסקי במחוז לובלין, סמוך לגבול בלארוס בפולין, שהייתה בה קהילה יהודית בת כ־2,000 איש", היא פותחת. "המשפחה הייתה במעמד בינוני, עם שלושה ילדים: אני הגדולה, אחריי מנחם מנדל, ופרידה הקטנה. אבי, יצחק, עסק במסחר, ואמי פייגע ציפורה הייתה עקרת בית. מאז שנוסדה חסידות גור, מדור לדור, משפחתנו הייתה חסידית".
רבים מהזיכרונות של צביה משנות ילדותה לפני המלחמה ובמהלכה קשורים במעשי חסד שעשה אביה, אדם מרשים ובעל תושייה. "בעיירה היו הרבה קבצנים שהגיעו בליל שבת לבית הכנסת כדי שיזמינו אותם לסעודה", היא משחזרת, "אך העשירים לבושי הפרוות ובעלי האמצעים לא ראו אותם. פעם, כשאבא שלי שם לב שכולם הולכים הביתה בסוף התפילה ואף אחד לא הזמין את העני שמחכה בפתח, הוא לקח אותו אלינו, ואמא אמרה בכעס: 'למה הבאת אותו? אין לי אוכל לשני גברים'. אבא אמר: 'מה שהכנת בשבילי תיתני לו, אני אסתדר'. זה קרה יותר מפעם אחת – העשירים לא לקחו את העניים ואבא שלי כן. כל החיים אני מספרת את הסיפור הזה, על הגדולה של הנתינה".
לזכות חסדיו של אביה היא זוקפת את ההצלה הפלאית שלהם. "פעם אבא היה במסחר בעיר לודג'", היא נזכרת בסיפור נוסף, "והוא חיכה שבעל החנות יסיים לעשות חשבון עם מישהו. בינתיים הגיע קבצן וביקש צדקה מבעל העסק, שאמר לו: 'רק אתמול נתתי לך'. אבא שלי אמר: 'אתה אכלת אתמול. היום אתה לא רעב?' הוציא כסף ונתן לקבצן. בזכות החסדים שלו אלוקים נתן לנו חיים ושמר על המשפחה שלמה".
מה את זוכרת מהימים הראשונים של המלחמה?
"המלחמה פרצה באחד בספטמבר 1939, כשהייתי בת ארבע וחצי, אחי בן שלוש ואחותי תינוקת בת שמונה חודשים. בהתחלה אף אחד לא האמין שהגרמנים יפגעו בנו, אבל ההפגזות הראשונות היו על העיירה שלנו. ביום שישי היינו בדרך למקלחת, תוך כדי ההכנות לשבת, ואז התחלנו לברוח, יחד עם כל היהודים והגויים, מהעיירה ליער. היינו שם ארבעה ימים, עד שאבא שלי אמר שנגמרו ההפגזות והוא הולך לראות מה קורה בעיירה. כשהוא חזר הוא ראה שפצצה נפלה לנו על הבית והחריבה הכול. לא היה לאן לחזור, לא נשאר כלום. ההורים של אבא גרו בעיירה קרובה, ולא הייתה ברירה אלא לעבור אליהם".
אולם השהות בבית הסבים לא ארכה זמן רב, ובמהרה הם נאלצו לעזוב. "יום אחד נכנסו גרמנים. אבא לא היה בבית, וסבא דימם במיטה מעקירת שן. הגרמנים התחילו להרביץ לו בגלל שלא יצא לעבודות כפייה. כשאבא חזר ושמע מה קרה, הוא החליט שאנחנו צריכים לעזוב את העיירה לכפר מרוחק, מתוך הנחה שלשם הגרמנים לא יגיעו. הוא יצא לכפר ופגש שם את ראש הכפר, שהבית הישן שלו היה ריק, והוא הסכים שנגור בו תמורת עבודה. אבא עזר לו במשק, אמא עזרה במטבח, ואחי ואני עזרנו ברעיית הפרות. אני זוכרת עד היום את הבית לפרטי פרטים. היה בו חדר אחד גדול ומחסן".
בבית של ראש הכפר גרה משפחת שטיינברג משנת 1940 במשך שנתיים. "ראש הכפר היה יוצא כל שבוע להתעדכן אצל הגרמנים מה קורה, עד שיום אחד הוא חזר בדמעות: 'אני מוכרח להגיד לכם לעזוב, כי יצא חוק שאם ימצאו יהודים בבית של פולני, עשר משפחות מכל צד יוצאו להורג'".
למשפחתה של צביה לא נותרה ברירה, והוריה שוב נדרשו להכריע בדילמה הקשה לאן להמשיך. "הייתה מחלוקת בין סבא שלי לאבא האם ללכת לגטו. הגרמנים אמרו שהגברים ילכו לעבוד וישלחו כסף למשפחה, וסבא האמין. אבל אבא שלי אמר: 'אני את המשפחה שלי לא מפרק, ואני לא מאמין שאגיע חי לגרמנים'. בצער גדול אבא נפרד ממשפחתו, ששכרה עגלה והעמיסה עליה את הצרורות העלובים שהיו להם. מאוחר יותר, העגלון הפולני שהוביל אותם סיפר שירו בכל השיירה בדרך לגטו וכולם נרצחו".
המשך הכתבה בגיליון טבת תשפ"ה,
קרדיט: עדי בן ישי
צילום: נעמה שטרן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
