בינה (39) היא יושבת ראש התנועה למשילות ודמוקרטיה ומרצה למשפט. בשנים האחרונות שמה עלה לכותרות
סביב הרפורמה המשפטית, סוגיה שבה התבלטה כדוברת מהצד הימני של המפה. אני יושבת איתה לשיחה ארוכה ומגלה אשת שיח ידענית, מעמיקה, אכפתית, והעיקר – קשובה. היא לא באה רק להשמיע, אלא גם לשמוע וללמוד, והיא חדורה בתחושת שליחות ומחויבות. מחד גיסא היא מחוברת מאוד לקרקע, אשת עשייה, אבל מאידך מכניסה כל הזמן את היסוד הרוחני, ומזכירה לי ולעצמה שיש לעולם הזה בעל הבית.
הבעירה הפנימית לתיקון מערכת המשפט התחילה אצלה בתקופת הגירוש מגוש קטיף. באותה עת הייתה סטודנטית למשפטים, ובמקביל לתואר רב־תחומי במדע המדינה. "הייתי חברה ב'תא כתום' שלחם נגד הפשע הזה בכל מחיר. היחס המזעזע של מנגנוני המדינה, ובמיוחד בית המשפט, נצרב בי. ראיתי בעיניי כיצד כל הבניין המשפטי המפואר של 'חופש ההפגנה', 'חופש הביטוי' ו'זכויות אדם' קורס כלא היה כשמדובר באוהבי הארץ ובעלי דעה לאומית. זכויות האדם שניתנו למחבלים רוצחים בכסות הומניסטית־ליברלית נמחקו עבור נערות ונערים קטינים שביקשו למנוע את פשע הגירוש שמול תוצאותיו הנוראיות אנו ניצבים היום".
שורש הפילוג
היא נולדה בירושלים וגדלה בקריית משה. הוריה עלו מצרפת. בילדותה נסעה המשפחה לשליחות בת מספר שנים באיטליה. "זה נתן לי פרופורציות, תפיסה אוניברסלית רחבה אך מחוברת לשורש, היכרות עמוקה עם הקהילות היהודיות בחו"ל והמון הערכה למה שיש לנו כאן", היא מעידה. "חזרתי מאיטליה לארץ ישראל. שם בכל מקום רואים תרבות של עולם שוקע, ואילו כאן ראיתי תנופת התחדשות, בנייה בכל מקום, המון ילדים ותחייה של עם ששב לארצו".
אחרי לימודיה ובין לידה ללידה הייתה שותפה ליוזמות לאומיות שונות במטרה להשיב את הצדק למערכת המשפט. בין היתר כיהנה כראש הקליניקה המשפטית לסיוע לתושבי דרום תל אביב בפקולטה למשפטים בקריית אונו, וכתבה את מערך החטיבה המשפטית בתוכנית אקסודוס מבית המרכז לחירות ישראלית. "זו הייתה משימה מרתקת במיוחד", היא מספרת, "לתדהמתי גיליתי שהוגי מדע המדינה והמשפט הגדולים ביותר – פורטסקיו, מונטסקיה, סלדן ועוד – שואבים השראה מהיהדות ונשענים עליה במשנתם המשפטית. הגיע הזמן שנגיד את האמת שלנו בראש מורם: אנחנו בעד ריבוי הדעות המכונה פלורליזם, אנחנו בעד זכויות אדם ודין צדק, אנחנו הדמוקרטיים האמיתיים".
דרך העשייה בתחום הכירה את שמחה רוטמן, כיום חבר הכנסת ויושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. היא הצטרפה כשותפה למשרד עורכי הדין שייסד, רוטמן לב בינה (כיום בינה עורכי דין, י"ש), וגם אל התנועה למשילות ודמוקרטיה שהקים, שהיום היא עומדת בראשה. "הרעיון בהקמת התנועה היה להחזיר את האיזון בין הרשויות, לאחר שנים שבהן כרסמה מערכת המשפט בסמכויות של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת ולקחה לעצמה עוד ועוד כוח על חשבון העם".
במהלך הוויכוח על הרפורמה המשפטית היא החלה להופיע בתקשורת כשייצגה את התנועה, ולצד תמיכה רבה שקיבלה מהציבור שביקש תיקון במערכת המשפט, ספגה התקפות חריפות מצד מתנגדי הרפורמה. "כבר לפני עשרות שנים ראיתי איך המדיניות במדינת ישראל נקבעת על ידי מערכת המשפט. הכול נקבע שם", היא פורשת את משנתה. "לא משנה כמה דיונים יהיו בכנסת, הסכמות ופשרות – בסוף המשפטנים יחליטו במסלול עוקף ציבור. ככה זה בכל תחום במדינת ישראל: ביטחוני, יהודי, חינוכי, כלכלי… הכול".
הרפורמה פילגה את העם לשניים לפני שנתיים, ובמבט לאחור אנחנו מבינים שחלק מהמחיר הכואב ששילמנו בשבעה באוקטובר קשור אליה. את עדיין חושבת שזה היה מהלך נכון?
"כשהרפורמה עלתה על סדר היום, התרגשתי מאוד כשראיתי שסוף סוף יש לנו פוטנציאל להתחיל לתקן. ניסיתי בכל מאודי להסביר לצד השני למה התיקון של מערכת המשפט כל כך חשוב עבורנו. אני זוכרת שישבתי ליד חברת הכנסת אפרת רייטן בוועדת החוקה ואמרתי לה: 'תעצרי שנייה. את יכולה להבין שיש ציבור שהמגף המשפטי נמצא לו על הצוואר כבר 30 שנה, שגירשו אותו מהבית, שהרסו לו את הבתים? שמופלה לרעה בכל הנוגע למערכת המשפט?'"
ועכשיו? את לא חוששת מההשלכות של חידוש הרפורמה?
"הטעות בהתנהלות של מקבלי ההחלטות ברפורמה הייתה שלא הלכו עד הסוף. למרבה הצער הם גם אכלו את הדגים המסריחים וגם גורשו מהעיר. בפועל ובאופן רשמי הקואליציה עצרה הכול מיד אחרי הטבח, ומה קיבלה בתגובה ממערכת המשפט? פסילה של חוק יסוד והמשך הדריסה הגורפת של נבחרי הציבור בלעומתיות קיצונית. הציפייה שנבחרי הציבור ישבו בחיבוק ידיים ויחכו להסכמות בשם האחדות בעוד מערכת המשפט ממשיכה לדהור בלי בלמים היא לא רק לא מוסרית ולא דמוקרטית, אלא מסוכנת.
"כן, חובה על נבחרי הציבור לתקן את מערכת המשפט ולשים לה בלם. מאורעות מעצרי הלוחמים בשדה תימן, פלדשטיין והנגד, מעצר נציב שב"ס ועוד ועוד, מוכיחים כי בנפשנו הדבר. יש לגוון את הוועדה לבחירת שופטים כך שתייצג את העם, ויפה שעה אחת קודם".
לדבריה, מי שחושב שהמילה האחרונה צריכה להיות של הרשות השופטת – יודה נא בפה מלא שהוא מבקש שיחידים שלא נבחרו על ידי הציבור, ישליטו את עמדותיהם ותפיסותיהם על כלל הציבור. "דמוקרטיה זה לא!" היא קובעת, ומסבירה שמשפט מעצם הגדרתו הוא מפלג: "בכל הגדרה או פסק דין יש מנצח ויש מפסיד. לכן בסוגיות ערכיות, מדיניות ופוליטיות, להכריע באמצעות המשפט זה אסון".
היא סבורה כי המשפט אינו מתאים לתהליכים שעם ישראל עובר כרגע, ועל אחת כמה וכמה כאשר בתי המשפט אינם נבחרים על ידי העם ואינם מייצגים את כל חלקיו. "מערכת המשפט לצערנו היא מחולל כאוס, פירוד ופלגנות על ידי כפייה ערכית וניתוק מוחלט מהעם. אחרי אלפיים שנות גלות, יש לנו הרבה על מה לדבר בינינו, אולם במקום שיח ובירור זהותנו יחד, הפכה מערכת המשפט לזירת קרב. היא ספוגה בערכים אוניברסליים מעוותים, תוך ניתוק מהערכים של העם היושב בציון".
דוגמה לפלגנות שיוצרת מערכת המשפט היא מביאה מחוק הגיוס, שעלה לכותרות שוב ושוב בחודשים האחרונים: "כשאומרים לחרדים 'נכפה עליכם להתגייס', ומבטלים שוב ושוב חוקים שנחקקו כדין, זה גורם ליותר הסתגרות שלהם. הכנסת יושבת לדיונים ארוכים ומגיעה להצעת חוק שמקובלת על הסיעות השונות, ואז מגיע בג"ץ ומבטל את החוק שהושג בעמל ובהסכמה. זה מגביר את הפירוד, דורס את היכולת להסכים".
המשך הכתבה בגיליון טבת תשפ"ה,
קרדיט: יפעת שטיינר
צילום: נעמה שטרן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן