נהלת נפוצה / סמדר מילר לוי

מה קורה פה? האם המין הגברי הוא באמת אוסף של תינוקות מגודלים שלא מסוגלים להתנהל בעולם, או אולי אנחנו הנשים שתלטניות וחמוצות ולא יודעות להיות מרוצות משום דבר?

“אני רק צריך לבדוק עם המנכ”לית”, אומר לי אבא של רותם הבת בחצי חיוך. אנחנו בחצר של הגן, והסוגיה שדורשת את אישור ההנהלה היא זו: רותם ובתי הצעירה רוצות להיפגש אחר הצהריים, ו’המנכ”לית’, כך משתמע, היא אמא של רותם.

“ברור!” אני מחייכת אליו בחזרה, אבל בפנים נהיה לי קצת חמוץ. אני לא אוהבת שבני זוג מתלוננים זה על זו בנוכחותי. במילה אחת קטנה וכאילו בהומור, אבא של רותם הבת הכניס אותי לתוך מערך הכוחות הזוגי שלו, ואף אילץ אותי לתפוס צד – או שאני זורמת עם הדימוי של המנכ”לית והכפיף, או שאני יוצאת נגדו.

אני לא כועסת על אבא של רותם. זו הייתה דרכו לצלוח רגע מביך. הוא גבר בן ארבעים, אביה מולידה של רותם, אבל אין לו את הסמכות ואת החירות לפסוק בסוגיית עיסוקיה של בת החמש ביום שלישי אחר הצהריים.

הוא משיב לעצמו מעט מכבודו האבוד בכך שהוא כאילו מרומם את האם מעליו, אבל למעשה עוקץ אותה ועוד באוזני אישה אחרת.

כתב מינוי להורות

יש לא מעט זוגות שבהם האישה לוקחת על עצמה אחריות רבה ונרחבת, לעיתים בלעדית, על תחומי חיים משותפים. במשפחות רבות האישה מחליטה לבד לאילו מוסדות חינוך לרשום את הילדים, והיא גם מטפלת בכל התקשורת מול המוסדות וצוותי החינוך, החל מההרשמה לגן ועד טנא בשבועות. נשים רבות מרגישות שהבית הוא רק שלהן, במובן שרק הן רואות מה מצריך טיפול, ניקיון ותחזוקה בבית, ושרק להן באמת אכפת. נשים רבות לא סומכות עד הסוף על בן הזוג; לא בהתנהלות כספית, לא בתקשורת מול משפחות המוצא, ואפילו לא בלזכור תאריכים חשובים.

רוב ה’מנכ”ליות’ מרגישות שהן נקלעו למצב שמכריח אותן לקחת הכל על כתפיהן. זה לא מה שהן היו רוצות, לא כך הן דמיינו את הנישואין שלהן. הן מרגישות שאין להן ברירה, פשוט כי על בן הזוג שלהן אי אפשר לסמוך, הוא לא באמת מבין מה הילדים צריכים ולא לוקח אחריות עד הסוף. אז מה קורה פה? האם המין הגברי הוא באמת אוסף של תינוקות מגודלים שלא מסוגלים להתנהל בעולם, או אולי אנחנו הנשים שתלטניות וחמוצות ולא יודעות להיות מרוצות משום דבר?

התשובה שלי מורכבת מעט יותר, כי היא לא מחפשת מי אשם, אלא מבקשת להראות דינמיקה זוגית ששני בני הזוג לוקחים בה חלק ויוצרים אותה יחד.

לרוב התהליך מתחיל בהורות: נשים רבות מרגישות שהאב לא יוכל באמת להבין את התינוק ולתת מענה לצרכיו. לכן הן מתפעלות אותו, מתזכרות אותו, נותנות הוראות. הרבה פעמים תחושת העליונות ההורית של האישה פוגשת את חוסר הביטחון של האב הצעיר. הוא עצמו מרגיש לא מספיק מבין בתינוקות, ומעדיף לסמוך על ההנחיות שלה יותר מאשר על שיקול דעתו.

המפתחות בפנים

כשאישה לא שומטת לרגע את האחריות, לגבר אין הזדמנות לקחת אותה. הוא לא מפתח את המיומנות ואת תחושת האחריות הטבעית שלו בתור אב. לעיתים הוא יפתח מרירות סמויה וימנע מלקיחת יוזמה או מנקיטת עמדה, הרי ממילא הוא “לא מבין כלום ואי אפשר לסמוך עליו”. הוא יכול ‘להעניש’ את האם ביודעין או בחצי יודעין בכך שישכח בכוונה משהו חשוב או יפעל בניגוד להנחיות שלה.

לרוב התוצאה היא אישה מוטרפת מרוב עייפות ועשייה, שמרגישה “לבד במערכה” וש”אין לה פרטנר” לנשיאה בעול ההורות (או החיים), וגבר שהולך ומצמצם את עצמו, הולך ומתנמנם לתוך פסיביות צייתנית או נמנעת.

מובן שזה מעגל זדוני, האישה מקבלת שוב ושוב אישור לכך שהגבר שלה הוא “לא יוצלח שאי אפשר לסמוך עליו”, והגבר הולך ומתייאש מהאישה ה”שתלטנית שאף פעם לא מרוצה”.

שאלי את עצמך, בכנות, מה יותר חשוב לך: לפעול בשותפות ולחלוק בנטל משימות החיים עם בן הזוג, או שדברים ייעשו תמיד בדיוק כפי שאת חושבת ומאמינה? ולא, אי אפשר לקבל את שתי האפשרויות יחד. רק אחת מהן.

אם בחרת בדרך של השותפות, מחכה לך מסע מופלא ומאתגר ומתגמל מאוד, שבו תלמדי להרפות משליטה, לסמוך, ולגלות את נפלאות הגבר שלצידך.

הכותבת היא מייסדת ‘קרובים – בית הספר לזוגיות’ ומורה לאהבה פראנית ולמיניות קשובה. לתגובות:[email protected] ואתר ‘קרובים’: https://krovim.tv/

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה