בתחילת הריאיון, כשאני שולפת את המחברת והעט שלי ומסבירה לעדה חנה תוראן (29) שאני לא מתחברת להקלטת ראיונות ותמלולם – במקום הרמת הגבה שאני רגילה אליה, אני רואה אותה נושמת לרווחה. היא בחורה צעירה וקלילה שהחיוך אינו מש מפיה, ועושה עליי רושם של זורמת מאוד. מה פשר השמחה על כך שהמראיינת שלה לא מקליטה?
"כל מי שהוא מבני האנוסים יש לו פחד לא מוצדק, בתת־מודע, שיגלו שהוא יהודי…" היא מסבירה לי ברטט. "אז אני תמיד משתדלת שלא יהיו הוכחות לכך שאמרתי בפה מלא שאני יהודייה. לכן גם אף אחת מההרצאות הרבות שלי אינה מוקלטת", היא ממשיכה, ואני לא יכולה שלא להתרגש מדבריה. "בפעמים הראשונות, כשהייתי פותחת במשפט הראשון, 'שלום, שמי עדה חנה ואני יהודייה' – הייתי פשוט פורצת בבכי ובורחת מהאולם. בעלי או אמי, שהתלוו אליי, היו מחזירים אותי לשם בעיניים אדומות. רציתי לספר את הסיפור שלנו", היא מסבירה, "אבל פחדתי".
כשהתקשרנו וביקשנו לראיין אותה לפנימה, היא לקחה לה כמה ימים לחשוב על כך, מאותה הסיבה. לבסוף החליטה שכן. בין השאר מפני שעדה חנה אינה מהמתייאשים. היא הצליחה להתגבר על הפחד הגדול. להרצאות היא כבר מגיעה לבדה ולא בורחת אחרי המשפט הראשון, ולנו היא אמרה כן.
בכי של הנשמה
כעת מצטרפת אלינו אמא שלה, לאה חיה ישראל (71), ולאחר חיבוקים חמים לשתינו, אני זוכה לשמוע את הסיפור המופלא שלהן מההתחלה.
"זה התחיל כשנולדתי בספרד", פותחת לאה חיה. "בכיתי המון המון ואף רופא לא ידע מה יש לי. זה נמשך שנים ארוכות. היום אני מבינה שהבכי הגיע מהנשמה". מגיל צעיר היא לא חשה חיבור לחברה ולתרבות בספרד. "כשנולדנו הוטבלנו לנצרות, אך הדת לא הייתה נוכחת בחיינו", היא מספרת. "אבא שלי לא נכנס לכנסייה אף פעם. הוא טען שהוא קלסטרופובי, וגם לתפילות יום ראשון לא הצטרף. הוא סיפר לכולם שהוא הולך להתפלל את תפילת הדייגים, ואף אחד לא ידע מה זה. יום אחד אחי עקב אחריו וגילה שהוא פשוט הולך לדוג".
הם גרו בעיירת חוף יפהפייה בספרד וחייהם התנהלו על מי מנוחות. מעולם הם לא שמעו בבית על יהדות ולא ראו דמות יהודית. "הדבר הכי חזק שלמדתי מאבא זה שהוא חינך אותנו באמצעות דוגמה אישית בלתי מתפשרת למידות ישרות. הטביע בנו ערכי ברזל של אמת. המחיר לא היה משנה, העיקר לעשות את המעשה הנכון", אומרת לאה חיה, ובתה מוסיפה: "מעולם לא שמעתי מילת לשון הרע מהפה של סבא. בספרד יש תרבות אחר הצהריים, שכל הכפר יוצא ל'טפס': יושבים על החוף עם בירות, בוטנים וצ'יפס ומדברים. סבא היה משלם על כולם, עניים ועשירים, אך כשמישהו החל לדבר לשון הרע – הוא מיד הסיט את הנושא בעדינות. אם זה לא הצליח, הוא היה מוצא תירוץ אלגנטי לחזור הביתה. כך כולם למדו שאיתו לא מדברים על אחרים. רק אחרי שגילינו את היהדות שלנו ולמדנו את ה'חפץ חיים', הבנו שזה היה בדיוק סבא".
"אני לא חושבת שאבא ידע על השורשים היהודיים שלו", מוסיפה לאה חיה, "ואם ידע, הוא שתק. גם אמא לא אמרה כלום. רק אחרי שגילינו את היהדות בעצמנו, וכבר חיינו כיהודיות והתגיירנו, אמא שלי הודתה שאכן יש לנו שורשים יהודיים".
תחושת חוסר השייכות ליוותה אותה מגיל צעיר ולא נתנה לה מנוח. "כל החיים הרגשתי חוסר שלום בתוכי. משהו בער בי מבפנים ולא ידעתי מה. כל הזמן חיפשתי את משמעות החיים ולמה נולדתי", היא מספרת. "לכן החלטתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה, כי זה מדע החיים. חשבתי לעצמי שאולי כך אבין את החיים. למדתי גם תאולוגיה, אבל לא מצאתי שם כלום".
בתקופה של אז, נשים לא למדו באוניברסיטה, ולאה חיה הייתה הראשונה מכל המחוז שהגיעה לשם. לא היה לה אפילו כסף לעט או לספרים, אבל היא הצטיינה בלימודיה, ומשם המשיכה ללימודי ביוכימיה. "בסוף הקורס ראיתי את כל מה שכתבתי על העולם והגלקסיות והבנתי שאי אפשר שכל זה ייווצר בלי כוונה, הכול כל כך מסודר ומדויק. אז הבנתי לראשונה שיש בורא לעולם. אבל איפה הוא? הייתי בטוחה שהוא פשוט ברא את העולם וברח".
היא התחתנה, התגרשה, ובהמשך, בעקבות גילויי השגחה פרטית עוצמתיים שגילתה בהיותה גרושה ומפרנסת יחידה לבנה, הבינה שבורא העולם לא ברח חלילה לשום מקום. הוא נמצא ומשגיח ודואג לה. "לא חשבתי עדיין על יהדות, אבל כבר הבנתי שאני לא לבד בעולם".
חלפו עוד כמה שנים. פעם אחת, כשהייתה נתונה בחרדה גדולה בעקבות מצוקה בעבודה, היא מצאה את עצמה כותבת במחברת באופן אינטואיטיבי את כל מה שמפחיד אותה, וכשסיימה לקרוא את מה שכתבה, הייתה המומה.
"כתבתי שם: לא אכפת לי שיפטרו אותי מהעבודה, אלא שיגלו שאני יהודייה. את ה'יהודייה' כתבתי באותיות ענק. כנראה הלחץ שהייתי נתונה בו הזכיר לנשמה שלי את הלחץ מהאינקוויזיציה, והתת־מודע שחרר את הזהות שלי. באותו רגע הבנתי בבירור שאני יהודייה. הייתי בת 39 ולא ידעתי מה זה אומר. אבל זה קידם אותי עוד קצת להבין מי אני".
היא נישאה בשנית, והצטרפה לחוג תנ"ך בתרגום נוצרי. החיבור שלה ושל בעלה לתנ"ך היה מיידי. הקבוצה הלכה וגדלה, ולאט לאט הם החלו לשמור תורה ומצוות כפי הבנתם. אל תוך הבית הזה נולדה עדה חנה.
נרות השבת ששמרו
"זה היה בית שמאפשר לבחור. שונה משל החברות שלי שלא בחרו. וכל הזמן למדנו דברים חדשים, מה אסור ומה מותר", נזכרת עדה חנה בילדותה. "אני זוכרת רגע אחד חזק כילדה: הייתי תולעת ספרים. כבר היינו אז שומרי תורה ומצוות אבל לא ידענו הרבה, והתגלגל לידי הספר 'בני האנוסים'. קראתי על כך שלפני כ־500 שנה היו יהודים בספרד והם גורשו. חלקם ברחו וחלקם לא הצליחו לברוח. הם חיכו שהגזרה תעבור, ובינתיים התנצרו כדי לשמור על חייהם. אבל הגזרה לא חלפה, והיו הורגים על כל דבר הכי קטן. אם יהודי היה מסתכל בחלון במוצאי שבת לחפש שלושה כוכבים, או אם לא יצא מספיק עשן מהארובה שלו בשבת – היו הורגים אותו בשריפה. לכן יהודים בחרו לשמר רק משהו קטן מן המנהגים ולקיים אותם בסתר. הם היו ממציאים תירוצים לילדים כדי שלא יגלו לאף אחד.
"היה כתוב בספר הזה שהמצווה הכי נפוצה הייתה הדלקת נרות שבת על ידי נשים, והתירוץ היה 'כי זה נותן שלום למתים'. זה היה נראה כל כך טיפשי בעיניי, כי בנצרות הדלקת נרות היא לקדושים ולא למתים, אז באתי לאמא שלי משועשעת וסיפרתי לה על כך".
אבל לאה חיה דווקא לא צחקה. "אמרתי לעדה שאני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה אמא שלי הייתה מדליקה כאלה נרות, בספלים נמוכים עם פתילות, בתוך הארון".
הגילוי הכה אותן בתדהמה, והן הלכו לשאול את הסבתא על כך. היא הודתה שאכן כך היא נוהגת, ושהסיבה היא "שזה נותן שלום למתים". "הסתכלנו עדה ואני אחת על השנייה, והמשכתי לשאול אם יש יום מיוחד לזה", ממשיכה לאה חיה. "אמא הסתכלה עלינו במבט מוזר ואמרה: 'ברור. ביום שישי! ביום הזה זה יותר פועל'".
הבת ואמה התרגשו ממה ששמעו, אבל הסבתא לא עשתה להן חיים קלים. יכול להיות שאפילו היא בעצמה לא ידעה על שורשיהן. "אמא שאלה אותי: את עומדת לעשות את זה גם?", נזכרת לאה חיה. "כשהנהנתי היא אמרה בתמימות: 'את חייבת לדעת שלא שמים את הנרות בסלון אלא במקום מוחבא, במטבח או בארון, כדי שלא יראו'".
עדה חנה: "סבתא גם הוסיפה ואמרה לנו: אם בחרתן לחיות כיהודיות, אתן צריכות לדעת שלושה דברים: שאף אחד לא אוהב את היהודים, שלהיות יהודי זה הדבר הכי קשה בעולם, ושאתן חכמות אם בחרתן בדרך הזו ואחרי שנים של בירור הגעתן למסקנה הנכונה. היא בירכה אותנו שבסופו של דבר נהיה יהודיות.
"נשארנו עם הרבה שאלות אחרי השיחה הזו. היא יודעת משהו? אנחנו מצאצאי היהודים? מה זו הדרך הקלה? האם להמשיך להסתיר? להיות נוצרים? אבל סבתא לא הייתה מוכנה עד סוף ימיה לפתוח את הנושא הזה שוב".
עבורן היה זה ציון דרך משמעותי, על אף שעדיין לא ידעו לאן זה ייקח אותן. "הרבה שנים הסתובבתי עם השאלה מה זה התירוץ הטיפשי הזה על הדלקת נרות שבת", משתפת עדה חנה, "למה לבחור בתירוץ שאם ישמעו אותו ברחוב ישרפו אתכם? למה לבחור במצווה שרואים? הרי אם שכנה במקרה מגיעה ומגלה את הנרות – ביום ראשון כל המשפחה נשרפת. למה לא בחרו משהו שאפשר להסתיר, כמו תפילת העמידה למשל? ואז אמא חזרה יום אחד מהרצאה וקיבלה תשובה".
"הם בחרו דווקא בנרות שבת כדי שבבית יראו את זה", משלימה לאה חיה את דבריה. "נשים היו מוכנות למסור את הנפש כדי שהמצווה תישמר ותעבור מדור לדור. עם השנים גילינו שהתירוץ הזה הוא הכי מדויק. נרות שבת אכן נותנים שלום למתים – כי יש מת שהוא עדיין בחיים. יהודי שיש לו נשמה שלא יכולה לצאת אל הפועל וחייב להתנהג כנוצרי, הוא כמו מת ממש".
"כמו אותם בני אנוסים שזה הדבר היחיד שנתן להם שלום", מוסיפה עדה חנה. "הם ידעו שיבוא יום של גאולה, ה' ידפוק בדלת והנשמה שלהם תתחיל להתעורר. הרי איזה טעם יש בלהדליק נר ולהסתיר את האור שלו? רק אם המטרה היא לא להאיר, אלא לשמר את האור הזה, שלא יכבה, ויום אחד יוכל להאיר. יום אחד אני אדליק נרות שבת בסלון והבת שלי תשאל אותי למה ואני אגיד לה שזה בגלל שאנחנו יהודיות. וברוך ה', היום הזה הגיע".
המסע לארץ המובטחת
בשלב ההוא הם כבר היו חלק מקהילה ששמרה מצוות – על פי פרשנות אישית שלהם לתנ"ך, ובלי להכיר את התורה שבעל פה. כך למשל, הם חשבו שכל נגיעה בשרץ או במי שנגע בשרץ גורמת להם להיטמא, והיו הולכים לטבול שוב ושוב ושוב. ומה הייתה אותה טבילה? מקלחת מפנקת. או שהיו תוקעים בחצוצרות בכל ראש חודש – אך של החודשים הלועזיים. אולם הם חוו משבר מול מנהיג הקהילה, שהפך אותה בהדרגה לכת, והחלו להתנתק ממנו.
"מהר מאד ה' זיכה אותנו למצוא את הרב ניסן בן אברהם, שגר בישראל אחרי שהתגייר, אך נולד בספרד", חוזרת עדה חנה לימים המטלטלים ההם. "הוא ליווה אותנו בכל התהליך של הגיור והעלייה לארץ ישראל. הייתי מגיעה פעמיים בשנה לשילה, לבד, לבית של הרב, והייתי ממש כמו עוד בת שלהם. כל ביקור כזה רק העצים את הרצון שלי ושל הוריי לעלות ולהיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל".
יותר מאלף שו"תים ארוכים הם התכתבו עם הרב בן אברהם. שאלות קשות בתנ"ך ובהלכה ובאמונה ובהשקפה. בהמשך, השו"תים המתועדים הללו סייעו להם לקבל אישור לגיור מהרבנות בישראל. במקביל הם גם מצאו קהילה יהודית קטנה של דוברי אנגלית במרחק 40 ק"מ מהם. "לא חשבנו שאנחנו צריכים להתגייר, כי בשום מקום בתנ"ך לא ראינו את זה כתוב, הרי רות המואבייה רק אמרה 'עמך עמי ואלוקייך אלוקיי'", מחייכת עדה חנה. כשהם הבינו שנדרשת מהם עוד דרך ארוכה, הם ביקשו לעלות לארץ ישראל ולהתגייר כאן, אך גילו שכדי שיוכלו להתגייר עליהם להיות אזרחי ישראל. ובשביל להיות אזרחי ישראל – הם צריכים תעודת יהדות. בקיצור, פלונטר.
"כבר היה לנו אורח חיים יהודי כהלכה, תפילות, הלכות, צניעות, הכול, אבל לא היה לנו אישור יהדות. כבר היה בלתי אפשרי לקיים אורח חיים יהודי בספרד. דפקנו על כל הדלתות. בכל העולם ניסו לעזור לנו, אך זה לא צלח", משחזרת עדה חנה את הימים הקשים ההם. "היינו מוכנים לעזוב בית בן שתי קומות על הים, שני רכבים ונוף מטורף כדי להיות יהודים בארץ ישראל. התחילו להגיע רבנים מארץ ישראל כדי להבין 'מה המשוגעים האלה רוצים', אבל שום דבר לא עזר".
עד שהגיע הרב משה ארמוני, גם הוא עם שורשים מספרד, והכיר את עדה חנה והוריה. הוא זיהה את התשוקה הבוערת שלהם לחיות חיי אמת והביא אותם לדיון בכנסת. עדה חנה התבקשה לנאום. היא דיברה ובכתה מול המצלמות. היה להם קלסר גדוש ומתפקע במסמכים. הם היו בטוחים שהדרך כבר סלולה עבורם, אבל לא כך היה.
"חזרנו לספרד שבורים ורצוצים אחרי חודש שבו היינו בטוחים שהולכים לגייר אותנו. עברנו שנה קשה של תחושת דחייה וחוסר אונים ורצון חזק שלא קהה. ואני נשברתי. אמרתי לה': די. לא יכול להיות שכל חיי אני דופקת ובועטת ואף אחד לא עונה. אני רוצה להיות חלק מעם ישראל, אבל אולי זו לא הדלת שלי. אם עד סוף הקיץ אני לא עוברת גיור, אני אבין שטעיתי ושהמקום שלי איננו בתוך עם ישראל, ואמשיך לחפש. זו הייתה תפילה חזקה מאוד ורוויית בכי".
במקביל גם אמה חשה שהיא הגיעה לקצה גבול היכולת, והתפללה במילים שלא העזה לומר קודם. כעבור שבוע התקבל בביתם טלפון בלתי שגרתי מהרבנות. הם הוזמנו במהירות לעבור גיור בארץ ישראל. "מאז הכול התחיל לרוץ. זה היה מדהים. ה' שם אותנו לפעמים בקצה, מולנו הים, כמו נחשון. והוא מחכה לראות מי יהיה מוכן לעשות את הצעד אל תוך המים", מתארת עדה חנה בהתרגשות שלא נס ליחה. "הרבה פעמים אני מרגישה שה' מביא אותנו לצוק ואומר – את סומכת עליי שאני איתך? אז תתקדמי. ואז את עושה צעד קטן אל האוויר ומרגישה שה' שם לך שם עוד פיסת אדמה. וכך שוב ושוב".
קרדיט: הדס לביא
איפור: מוריה ארנוולד
צילום: נעמה שטרן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
