רעות שכזאת: בין השלוליות

אנחנו מתים על חוסר המודעות הזאת. על הילד שמתעקש ללבוש סנדלים וחרמונית ביום טוב ותחפושת של דינוזאור סגול ביום עוד יותר טוב. אנחנו גם מתים כל הדרך שאף אחד לא יראה אותנו, ושגם הגננת תחשוב שזה מצחיק, כי אם לא, נמות מבושה

ההבדל בין מבוגרים לילדים לא קשור, כמו שטועים לחשוב, במספר שנותיהם בעולם או בניסיונם המצטבר, אלא דווקא בדברים קטנים, כמו שלוליות.

בשביל מבוגר שלולית היא מכשול, תקלה מכוערת, תוצאה של כשל תכנוני באגף הפיתוח העירוני או באגף גרמי השמים. מרגע שנקוותה ונקרתה בדרך המטרה הופכת להיות אפס מגע. השתדלות מלאה שלא לדרוך ולא להתקרב, שחלילה חלילה לא יירטבו הנעליים או, לא עלינו, הבגדים.

בשביל ילדים מדובר כמובן בהפך הגמור שלולית היא משאת נפש, עליה הם מתפללים כשהם מבקשים “ותן טל ומטר”, ואותה הם מחכים לראות אחרי לילה גשום. הם כל כך אוהבים שלוליות, שגם בכוס מים שמישהו שפך בטעות הם מוכנים לראות שלולית פוטנציאלית. אבל שלולית אמיתית? כזו שאפשר להשיט בה סירת נייר ולראות אותה נמסה אט אט? כזו שאפשר לטבול בה מגפיים ומכנסיים עד לגובה הברכיים לפחות? זו מתת א־ל, לא פחות.

אם האינסטינקט המבוגר הוא “תיזהרו שלא להירטב”, האינסטינקט הילדי הוא להיזהר שלא להשאיר אף פיסת בגד יבשה. היחס אגב עשוי להחמיר דווקא כשהשמש יוצאת, והשלולית מתחילה להתאדות לאיטה, ולהפוך לדבר השני שילדים הכי אוהבים בעולם – בוץ.

ואנחנו צודקים, אם אני מכניסה את עצמי רגע לנעלי המבוגרת היבשות, שלוליות עלולות לגרום לנו להצטנן. הרבה יותר נעים בבגדים יבשים וחמים, ובוץ הוא דבר שסיוט לנקות. לעומת זאת, אם אני נכנסת למגפי הגומי החמודים בעולם, אני יודעת ששלוליות הן פשוט כיף.

ואולי זה מה שמבדיל באמת בין מבוגרים לילדים: המודעות להשלכות, מודעות ארורה שכזו. ילד יכול לאכול גלידה וממתקים בתאווה אמיתית, בהשתוקקות סוכר מתוקה, כל עוד הוא לא יודע את הקשר הקיים בינם לבין טיפול מכאיב אצל רופא השיניים. זה לא שהוא מפסיק לאכול ממתקים אחרי הביקור הראשון (ומי שלא קנה לילד צ’ופר מתוק בדרך חזרה מהרופא הביתה, רבע ילד לא היה לו), אבל משהו באכילה חסרת הדאגות ומטעמן הפלאי של הסוכריות מתעמעם.

יהיה לנו טוב?

אנחנו מתים על חוסר המודעות הזאת. על הילד שמתעקש ללבוש סנדלים וחרמונית ביום טוב ותחפושת של דינוזאור סגול ביום עוד יותר טוב מבחינתו. אנחנו גם מתים כל הדרך שאף אחד לא יראה אותנו, ושגם הגננת תחשוב שזה מצחיק, כי אם לא, נמות מבושה.

אני מעזה לומר שהמודעות אולי הכרחית בעולמנו המבוגר, אבל היא צרה צרורה. המודעות הזאת גורמת לנו לחשוב כל הזמן על מה שאנחנו עושים, לובשים ואומרים, במקום לחשוב על מה שטוב לנו ונעים לנו.

אנחנו לא נלבש מגפיים ביום הראשון של הגשם, כי אנחנו יודעים שאחר כך עוד יתחמם ויהיה לנו חם ומציק נורא. בזמן שהילדים שלנו מפנטזים על “לילה לבן”, אנחנו לא נישאר ערים כל הלילה, או לפחות נעשה מאמץ שלא, כי אנחנו יודעים מה תהיה התוצאה – חוסר תפקוד ביום שיבוא.

אנחנו לא נשיר בקולי קולות ברחוב, לא נעשה גלגלונים בים, ולא נחזור מהחורשה בידיים מלאות באצטרובלים ובעלים. אנחנו לא נעלה על המתקן הכי שווה בלונה פארק כי אנחנו זוכרים את הפעם ההיא שהוא עשה לנו בחילה, אנחנו גם לא נאכל את הטעם החדש והזרחני של הגלידה, כי את הבחילה מהפעם ההיא אנחנו עדיין מרגישים בגרון.

אנחנו כבר לא ילדים. גדלנו, התנסינו, למדנו. יש לנו עבודה ומשפחה ומכונית וכסף – כל מה שחלמנו עליו כשהיינו ילדים. אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים בעצם, רק שכל מה שאנחנו רוצים, זה לקפוץ עוד פעם אחת בשלולית הגונה ולהירטב עד לשד עצמותנו, בלי להיות מודעים להשלכות

אודות הכותב/ת

רעות צימרמן

כתוב תגובה