הרמוניה בסולמות שונים
אירה גימפל, 36, תקליטנית, נשואה ואמא לשלושה, מתגוררת בתקוע
תמר יפה, 36, הייטקיסטית ותקליטנית, רווקה, מתגוררת בתל אביב
ההיכרות:
תמר ואירה נפגשו לראשונה בכיתה ח', כשהסתובבו שתיהן, כל אחת עם החברות שלה, ברחובות ירושלים. אירה זוכרת שתמר אמרה לה שהיא נמוכה, ותמר זוכרת שאירה ענתה שהיא בכלל קומפקטית. אבל את שנות החברות שלהן הן סופרות מהימים שבהם היו יחד במכינה – "ח"י שנים בול!" מספרת אירה.
השונה:
שתי החברות הגיעו מרקע שונה ועברו תהליכים הפוכים: אירה הגיעה מבית חילוני ועם השנים התקרבה לדת. היום היא דוסית ומתגוררת ביישוב תקוע שבהרי יהודה. תמר, לעומת זאת, עשתה את הדרך ההפוכה – מהדת החוצה. היום היא רווקה שמתגוררת בתל אביב ומקיימת אורח חיים חילוני ("עם זיקה ליהדות", היא מציינת).
אירה: "אנחנו מאוד שונות, כמעט בכול. אולי אם לבחור תכונה אחת שבולטת: חום וקור. היא מאוד חמה, תוססת ונגישה, ולי לוקח הרבה יותר זמן להתקרב".
תמר: "יש הרבה הבדלים, אבל נראה לי שהסביבה ואורח החיים שלנו: היא בתקוע המדברית והקהילתית, ואני במרכז תל אביב הסוערת".
המשותף:
מלבד ההיסטוריה המשותפת, שתי החברות חולקות תחביב ומקצוע משותף – די־ג'יי: אירה כמקצוע ראשי, ותמר מן הצד.
תמר: "מה שמחבר בינינו הוא אהבה וחיבור נפש עמוק. אני חושבת שגם בבסיס ובעומק יש בינינו דברים דומים שמאפשרים לנו באמת להבין זו את זו, והחיבור הזה מבטל כל פער ערכי, דתי או פוליטי בינינו. גם היכולת של שתינו לא לתת מקום לפערים האלה, ולשים את השיפוטיות בצד".
אירה: "נראה לי שאנחנו נמשכות דווקא לחלקים המנוגדים שלנו. אני אוהבת את החום והקרבה הבלתי אמצעית שלה וזה שתמיד תמיד יש איתה הרפתקאות. החיים מורגשים במלוא עוצמתם לידה. את יעקב בעלי בחרתי ואהבתי, ורק מאוחר יותר הבנתי שהאופי שלהם ממש דומה".
מה אתן אוהבות לעשות יחד?
תמר: "לטייל, לדבר על כל הנושאים האפשריים בעולם, לצחוק, לרקוד, להיות שם זו לצד זו ברגעים הטובים והקשים של החיים, להתפלסף, לשלוח מוזיקה חדשה זו לזו, להסתובב בתל אביב ולראות את הים, לאכול אוכל טעים (וכמובן כשר, בשביל אירה). מדי פעם אני מגיעה אליה לתקוע לביקור, ונהנית מהטבע ומהאווירה שם כל פעם מחדש".
אירה: "פעם היינו הולכות יחד למסיבות, להופעות ולטיולים בשבת. היום אני אוהבת לבוא לגיחות קצרות לתל אביב, ללכת יחד לים, להסתובב ולשטוף את העיניים בייחודיות של העיר הזאת. לשבת בדירה המהממת שלה, לטעום ליום אחד קצת מהחיים המרתקים שלה, ובעיקר לדבר, הרבה ועל הכול".
משהו שמעצבן אתכן זו בזו:
תמר: "שאני צריכה לחפש לנו מקומות כשרים – אבל כמובן בסטנדרט גבוה – בכל פעם שהיא מגיעה אליי לביקור בתל אביב".
אירה: "שהיא שואלת לדעתי, לפעמים הרבה פעמים בהזדמנויות שונות, אבל בסוף עושה מה שבא לה – והפוך מדעתי".
עד כמה ההבדלים נוכחים בקשר?
אירה: "לי אישית יש הרבה ביקורת על אורח החיים התל אביבי, שבעיניי לא מיטיב עם מטרות מסוימות בחייה. ותמרי, נראה לי שהיא לא מבינה למה אני מגזימה בהקפדה על הלכות מסוימות, שבעיניה סגפניות ולא משמעותיות לה', למשל זה שאני אשב רק במקום שיש בו תעודת כשרות או אלך רק איזה פעם לרקוד במועדון".
תמר: "אנחנו מדברות הרבה על החיים ומה שביניהם, ומובן שיש הבדלים, אבל אנחנו לא מנסות לשנות זו את זו. בתור מישהי שמגיעה מעולם דתי, לפעמים קשה לי עם הקפדת יתר ושמירה על כל ההלכות והחוקים, ומובן שיש דברים באורח החיים שלי שלא ברורים לאירה, אבל אנחנו לא נותנות לדבר הזה להשפיע על החברות בינינו, וגם מצליחות לנטרל שיפוטיות מתבקשת, ובעיקר מכילות את הפערים. אפשר גם להסתכל על זה אחרת: יכול להיות מעניין מאוד לשמוע דעה של מישהי שמגיעה מאורח חיים אחר, ולפעמים זה עדיין מאוד רלוונטי ותקף גם לחיי".
אדמה ושמיים
מרב שמש־רוזן, 29, ר"מית במדרשת ערבות בנתיבות, נשואה ואמא לשניים, מתגוררת בסנסנה
נהורא יוסף, 29, מלמדת מלאכות קדומות, נשואה ואמא לשניים, מתגוררת בתקוע
ההיכרות:
נפשותיהן נקשרו זו בזו כשהכירו לראשונה בכיתה ז' בתיכון הרא"ה ברמת גן. למרות הדינמיות, השנים שחלפו ועומסי החיים, הן בקשר קרוב עד היום, ונפגשות ומבלות יחד באופן תדיר.
השונה:
יש חברויות שמכילות הפכים גלויים, ויש חברויות שההפכים בהן פחות בולטים לעין. כזה הוא הקשר בין מרב לנהורא. על הנייר, בהרבה דברים הן אותו הדבר: שתיהן בנות אותו הגיל, באותו סטטוס משפחתי, שתיהן גרות מעבר לקו הירוק ומשתייכות למגזר הדתי. אבל מתחת להגדרות החיצוניות הדומות, שוכנות נשמות שונות לחלוטין.
מרב: "נהורי לא ממוסגרת ולא מקורקעת בשום צורה. זה מאוד שונה ממני. אני אישה חובבת מסגרות, מסגרות עושות לי טוב, ובטח קרקע. זה מתבטא, למשל, במקום המגורים – אני לא אגור במקום לא מוסדר (אבל אני מעריכה אותה מאוד על זה שהיא חלוצה בדרך שהיא חושבת לנכון), ובכלל, בכל דבר שאני בוחרת לעשות. בכל זאת, אני חושבת שההבדל הזה מפרה את החברות שלנו, כשאני נפגשת איתה אני נכנסת לקצב אחר וזה דבר מדהים בשבילי".
נהורא: "התקרקעות ורציונליות, מול חופש וחיבור באופן מיוחד למציאות. כשהיינו צעירות קראנו לזה קצת אחרת – מרב תמיד הייתה 'עם ראש על הכתפיים' ואני הייתי יותר 'מעופפת'. בתוך תוכי תמיד היה לי הציר שלי, אבל כלפי חוץ באמת היה אפשר להגיד שהיו שנים של ריחוף, וביחס למרב זה תמיד נראה כמו 'אדמה ושמיים'".
המשותף:
נהורא: "הפערים בינינו משלימים, כמו בכל קשר קרוב חזק וטוב. זה מה שמאפשר לתת מקום זו לזו, לקבל השראה, להתפעל ולצמוח. שתינו גם מאוד אוהבות זו את זו, ודווקא השוני הופך את החברות הזאת לכל כך מיוחדת, צבעונית ואיתנה. היופי הוא שלמרות שאנחנו באמת כל כך שונות, המון שואלים אותנו אם אנחנו אחיות! כנראה התדר המשותף עושה את שלו".
מרב: "אני חושבת שבכל חברות טובה יש יסוד מוצק מאוד של יחד משמעותי. החברות עם נהורא היא חברות ילדות חזקה, ישבנו ביחד בכיתה זו לצד זו שלוש שנים בתיכון. ליווינו אחת את השנייה בהתעצבות שלנו בימי ההתבגרות וגם אחר כך, עם הבחירות השונות בחיים, החתונה ולידות הילדים. הליווי המשמעותי הזה, שכרוך בהתעניינות ובעשייה אישה למען רעותה, הוא דבר שיוצק בסיס חזק מאוד לחברות".
היית רוצה להתחלף איתה לפעמים?
מרב: "אני זוכרת שאחרי שבת הכלה של נהורא, כשהיא חיה בבת עין עם חברותיה המאוד רוחניקיות בתקופה שאני גרתי ברחביה ולמדתי משפטים באוניברסיטה העברית, כל כך קינאתי בהן: באווירה, בביחד, בשפה המיוחדת שלהן, בנחת. בהחלט עברה לי מחשבה לזרוק הכול ולעבור לגור גם כן באיזה בית עץ בבית עין. עם השנים גם אני יצרתי לעצמי איזונים פנימיים, והרגשתי יותר טוב במקום שלי. בנקודה הזאת כבר שמחתי להיות אני, ולא רציתי להתחלף עם אף אישה אחרת".
נהורא: "אין מה להגיד, יש בחיבור של מרב למציאות משהו באמת מרשים. זמנים, למשל – זו באמת השראה להיות על השעון ולהצליח לעמוד בזמנים. בפעם האחרונה שנפגשנו, שתינו היינו בחופשת לידה, וקבענו יומיים במלון עם הפיצקים. מובן שמרב הייתה 'על זה' – תכנונים, תאריכים, הכול כמו שעון. ואני בקצב אחר – שיש בו הרבה קסם, אבל האיכות הזו של מרב תמיד נותנת לי השראה".
מפינלנד לעפולה
רונית דרור, 39, מורה, נשואה ואמא לחמישה, מתגוררת בנצרת עילית
שרית שמע, 57, גיורת, עוסקת בטיפול, נשואה ואמא לשניים, מתגוררת בעפולה
ההיכרות:
תקופה ארוכה רונית ושרית היו רק מכרות שמהנהנות זו לזו ברחוב, כששתיהן התגוררו בעפולה. "שרית תמיד אמרה לי: בואי ניפגש לקפה", מספרת רונית, "ותמיד אמרתי לה כן, אבל בעיקר מתוך נימוס. ידעתי שעם העבודה והילדים והחיים, אין סיכוי שאמצא זמן לשבת עם מישהי שאני לא ממש מכירה. אבל אז שרית הגיעה לאזכרה של גיסי שנהרג באסון מירון, וחיבקה אותי כזה חיבוק, שלשתינו היו דמעות בעיניים בסופו. ובפעם הזאת, כשהיא אמרה לי 'בואי ניפגש לקפה', ידעתי שהפעם זה באמת יקרה". הקפה המדובר הפך לשיחה אל תוך השעות הקטנות של הלילה, שהולידה חברות אמיצה.
השונה:
כמעט שני עשורים מפרידים בין שתי החברות, והן נמצאות בשלבים שונים של החיים. אבל זה לא ההבדל היחיד: רונית גדלה במשפחה דתית בירושלים, ואילו שרית גדלה בפינלנד, במשפחה דתית – אבל נוצרית, ובבגרותה התגיירה ועלתה לישראל. למרות הפערים והעובדה שלפני שנתיים רונית עזבה את עפולה ועברה לנצרת עילית, השתיים נותרו חברות נפש שעוברות יחד תהליכי עומק – וגם סתם שולחות זו לזו בווטסאפ תמונות של פרחים יפים.
המשותף:
רונית: "אנחנו מאוד דומות בדברים העמוקים שמתחת לפני השטח – באופן שבו אנחנו חוות דברים, בראייה שלנו את העולם, בדברים שחשובים לנו. ועוד דבר: שרית היא חברה בוגרת בשבילי, כמו אמא מאמצת מהצפון, היא מלווה אותי ומנחה אותי, הרבה יותר ממה שאני אותה".
שרית: "מטבע הדברים, אין לי משפחה בארץ. לכן כשה' שולח לי חברה כמו רונית, אני מודה עליה כל יום".
מה אתן אוהבות לעשות יחד?
רונית: "לדבר אל תוך הלילה, עד שאין ברירה ואנחנו חייבות להפסיק…"
שרית: "לדבר ולנתח מצבים".
צילום: טל מרנץ, אביה איבגי
איפור: נעה יודייקין, ענבר רוט
הכתבה המלאה בגיליון אדר ב' תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
