מי שהגיעה לכיכר החטופים בימי שלישי בערב או בערבי ראש חודש, ודאי הבחינה באווירה המיוחדת: מין הילה של הוד, כמעט קדושה, ברגע שהרגליים חוצות את הסף ונטמעות בקהל שבכיכר. בתוך ההמון אי אפשר לפספס את המארגנת, גניה ארליך־צוהר, שמנחה את הערב ומעלה את הדוברים לבמה ברגישות רבה, וניכר לעין שעם רבים מהם אף רקמה קשר אישי.
גניה יזמה את ערבי 'שרים יחד לשובם' בכיכר, בעקבות חטיפתו של אחיינה, סרן עומר נאוטרה ז"ל, חייל בודד שעלה מלונג איילנד. עומר נלחם בשמחת תורה ליד ניר עוז ונחטף לעזה. לאחר 422 ימים שבהם העריכו שהוא חי, הגיעה הבשורה המרה כי עומר נהרג עוד ביום החטיפה. למרות השבר והאובדן, גניה ובעלה שי ממשיכים באמונה עיקשת להניף את דגל האחדות. "אחדות היא המפתח לתיקון וגם המורשת שעומר השאיר לנו", היא אומרת.
בתחילת הדרך הם נתקלו בקשיי ארגון. "שי אמר לי שיש מניעות לכל דבר שבקדושה, אבל כשאני רואה את הפסיפס האנושי שמגיע, אנשים ונשים מכל גוני הקשת – חרדים, חילונים ודתיים, וכולם ביחד באחדות הלבבות למען השבת החטופים, אני מרגישה שהקב"ה אומר: יש לי נחת רוח. זה מאוד מחזק אותנו".
קשר חם לארץ
גניה (41), אשת נדל"ן, הייתה אדם פרטי עד היום שבו כל מה שהכירה התהפך. רעידת האדמה הלאומית גרמה לה לזעזוע עמוק ולהבנה כי הדברים חייבים להשתנות. אנחנו נפגשות בביתה ברעננה, וכמו על הבמה בכיכר – כך בחיים, מיד ניתן לראות שיש בה שילוב נדיר של יוזמה מעשית וחיבור עמוק לעולמות הנפש והלב.
עומר הוא בנם הבכור של רונן ואורנה, אחותו של שי. לפני 25 שנה הם עזבו לארצות הברית, ולמרות שעומר נולד שם, הוא חש חיבור חזק לישראל. "עומר התחנך בחינוך ציוני־יהודי עם קשר מאוד חם לארץ", מספרת גניה. "אפילו בספר המחזור כתבו עליו שהוא יהיה חייל. אבל אני חושבת שהוא בעצמו לא ידע עד כמה הוא מחובר לארץ. ההיכרות שלו עם סיפורי הארץ וערכיה העמיקה את השורשים של הזהות היהודית שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו, יחד עם אהבת ישראל גדולה שהייתה לו".
בגיל 18 עומר החליט להגיע לבדו לשנת מכינה, ולמד במכינה הקדם־צבאית גליל עליון בכפר הנשיא. למרות שהגיע מארצות הברית, הוא בחר במכינה של ישראלים ולא של אמריקאים, מתוך מטרה לחוות את ישראל כמו ישראלי.
"בשנייה שהוא נחת פה הוא פשוט התאהב – בעם, בארץ, ובחברים שלו מהמכינה", מספרת גניה בהערכה. "בסוף השנה החברים שלו התכוננו לגיוס, ועומר היה אמור לחזור הביתה לקולג', אבל הוא לא היה שלם עם החזרה. זאת הייתה שנת קורונה, והוא טס הביתה ואמר להורים שלו שהוא רוצה להתגייס.
"הם היו המומים לרגע, אבל בגלל האופי של עומר ובגלל שכל השנים הם שמרו על קשר כל כך חם עם ישראל, זה לא בא להם בהפתעה. לא היה להם פשוט לעכל את זה, אבל הם אמרו לו שהבחירה בידיו ושהם יתמכו בו".
עומר החליט לחזור ארצה ולהתגייס כחייל בודד דווקא לשריון, כדי לחזק את הגדודים בחטיבה. כבר בהתחלה הוא כיוון לתפקידים פיקודיים. "עוד בגיוס הוא רצה להתקדם ולהיות קצין, וכך היה. הוא יצא לקצונה, מאוד אהב את מה שהוא עשה, והרגיש שהוא בשליחות". אל התפקיד בצבא הוא התייחס במסירות מוחלטת. "תמיד אמרתי לו: עומר, אני אכיר לך מישהי", מחייכת גניה, "והוא ענה: לא, אני במשימה עכשיו, אין לי זמן".
עומר סירב לגור בבית לחיילים בודדים ושכר דירה בגבעתיים. גניה מתארת כיצד עשה הכול בעצמו, כולל כביסות, ולמרות המשפחה המורחבת והעוטפת שהייתה לו בארץ, רצה להיות עצמאי.
"הוא היה ילד כל כך אוהב ומגוון, וכולם היו שווים בעיניו. כשיזמנו את הערבים של 'שרים יחד לשובם', זאת הייתה הנחת היסוד שלנו: אין דתיים וחילונים או ימין ושמאל, אלא עם ישראל. כולנו ביחד".
לגניה ארבעה ילדים, הגדולה בת 20 והקטנה בת 10. "כשעומר היה נכנס הביתה כולם היו קופצים עליו, מתרגשים לראות אותו, ויכולים לשבת אתו עד שתיים בלילה ולשחק משחקי קופסה. זאת הרוח החיה הזאת שנכנסת וסוחפת את כולם איתה".
אנשי ארגון ה־FIDF האמריקאי, התומך בחיילי צה"ל, סיפרו שעומר היה היחיד מ־300 חיילים שכתב להם מכתב תודה בכתב ידו על נופש מטעמם. "מצד אחד הוא השטותניק הכי גדול, תמיד מכניס אווירה של צחוק וכיף, ומצד שני עם בגרות, אחריות והכרת הטוב. אני זוכרת שהוא נכנס אחרי שלושה שבועות בצבא עם דלקות בעיניים מהאבק. שאלתי אותו: 'עומר, איך אפשר לעזור?' והוא מצידו: 'הכול טוב. חי את החלום'. הוא באמת הרגיש שהוא חי את החלום. באיזשהו מקום מנחם אותי שהוא עשה את מה שהוא כל כך אהב".
אל גניה ושי היה מגיע בעיקר בערבי שבת וחגים. "בסוכות חגגנו את יום ההולדת של הבן שלנו. עומר, שהיה בחצי רגילה, הגיע אלינו וזכינו לראות אותו", היא אומרת וקולה נחלש, "מי היה מאמין שזאת תהיה הפעם האחרונה".
"התפללנו, ביקשנו ופעלנו"
בשמחת תורה גניה הייתה בטוחה שעומר בגבעתיים. היא ושי בעלה שמעו שמועות בבית הכנסת, אך איש לא תיאר לעצמו את גודל האירוע. "רק במוצאי שבת הבנו שכל מה שחשבנו ששמענו לא מתקרב למציאות". גניה, שידעה שהצוות של עומר נמצא בגבול עזה, כתבה לו מיד בצאת החג הודעה, אך הוא לא ענה. "פה התחלתי לחשוש. שי אמר שהם נלחמים וניסינו לחשוב חיובי, אבל מהר מאוד הגיע סרטון של הטנק הבוער, ובו רואים ששולפים את עומר מהטנק. ידענו שעומר נחטף בחיים, והחלטנו שככה אנחנו מקבלים אותו בחזרה. התפללנו, ביקשנו, ופעלנו".
ההורים של עומר התגייסו מארצות הברית בכל הכוח, ופעלו לשובו ולשובם של כל החטופים ברחבי העולם. "הם הבינו מהרגע הראשון שיש להם תפקיד מול הממשל האמריקאי. אני חושבת שאין מקום על הגלובוס שהם לא היו בו בניסיון להחזיר את עומר ואת כולם הביתה. הם עושים הרבה מאוד הסברה בארצות הברית ובכלל בקהילות היהודיות". גניה ושי פועלים בארץ, ומאז ועד היום הקפיאו כמעט את כל עיסוקיהם ומקדישים את זמנם להשבת החטופים.
בימים הראשונים, כשנודע להם שעומר חטוף, עדיין היה כאוס גדול מאוד ואף אחד לא הבין מה בדיוק קורה. "ניסינו לדייק את השליחות שלנו בתוך האתגר הגדול שיצר שבעה באוקטובר אצלנו ובעם", משחזרת גניה, "שאלתי את עצמי: אם עכשיו עומר היה לוחם, מה הייתי עושה? מבשלת לחיילים. התאגדנו, קבוצת נשים ברעננה, לחמ"ל של בישולים לחיילים, הוצאנו אלפי מנות, ועשינו עשרות הפרשות חלה ביום".
התפנית הגיעה לאחר כמה שבועות, בעקבות אמירה אגבית של נהג שהגיע לשנע את האוכל. "הוא הגיע, ראה את התמונה של עומר בחוץ ושאל אותי מי זה. עניתי שזה אחיין שלנו שחטוף, והוא אמר לי 'וואו, זה נושא פוליטי'. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'מה? עומר עלה לארץ, יצא להגן על יישובי העוטף, איך יכול להיות שהוא נושא פוליטי? הוא לא פוליטי'. הרגשתי שנרדמתי בשמירה, שרציתי אומנם לעשות טוב, אבל הזנחתי את הנושא שאני צריכה להתמקד בו. הבנתי שחייבת להיות הסברה על כך שהחטופים הם לא נושא פוליטי, הם נושא של עם ישראל".
וכך, במקביל לבישולים לחיילים, החליטה להשפיע בזירה הציבורית. "לא יכול להיות שיגידו לי שעומר, הילד שהתנדב למרות שלא היה חייב והקריב את כל כולו למען עם ישראל, הוא נושא למחלוקת פוליטית".
איך למעשה הגעת לפעילות בכיכר?
"גיסי וגיסתי, ההורים של עומר, הגיעו לארץ, והגענו יחד במוצאי שבת לכיכר החטופים. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הערבים בכיכר החטופים הם לא פוליטיים. יש הפגנות אחרות במוצאי שבת שהן פוליטיות, אך בכיכר החטופים משפחות עולות ומדברות את הכאב שלהן. אבל משהו באווירה היה לי אישית מאוד קשה. אני זוכרת שמהרגע שהגענו ועד שהלכנו לא הפסקתי לבכות".
כשהיו בדרכם חזרה לאוטו, גניה שמעה לפתע קולות שירה. "ראיתי שיש איזושהי התוועדות באוהל תפילה של ארגון 'איילת השחר' שעוסק בחיבורים בין חלקי העם. התקרבתי וראיתי שם את ריקי סיטון, שהדליקה לאחרונה משואה והיא אישה מדהימה. היא הייתה מארגנת כל מוצאי שבת התוועדויות שמרימות את הנפש וגורמות לתחושה של אחדות. ניגשתי ושאלתי: 'ריקי, למה זה לא בחוץ?'. היא ענתה לי: 'קחי את זה, תעשי'. ובאמת ככה זה התחיל".
גניה מדגישה שנושא האחדות אפיין מאוד את עומר. "חיפשנו משהו שיאחד את עם ישראל, כי עומר תמיד היה זה שנכנס לחדר ומדביק את כולם. אם הוא ראה שיש מישהו בצד, הוא היה מיד ניגש אליו. הרגשנו שחסר לנו את הקול הזה, שיש הרבה אנשים שרוצים להתחבר ולא יודעים איך, ואנחנו רוצים לתת להם את המקום".
קרדיט: רקפת גרוס
צילום: אריק סולטן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
