הפעם הראשונה שפגשנו את הדס לוינשטרן (42) הייתה בחודש כסלו האחרון, כשנה לאחר שבעלה אלישע, רס"מ במיל', נפל בקרב ברצועת עזה מפגיעת טיל נ"ט בטנק שבו נלחם.
למרות השבר הגדול שידרה הדס עוצמה, וסיפרה על תחושת השליחות שספגה בביתו של הרב דרוקמן, על המסירות שלה לילדים שנותרו ללא אבא, ועל הגעגוע לאלישע. "הוא חסר לי בכל דבר", שיתפה בגילוי לב.
תשעה חודשים אחרי הריאיון ההוא אני פוגשת את הדס בתוך מציאות שמזכירה לי שהחיים יכולים להפתיע. בראשית חודש אב היא התארסה עם הוד רייכרט, אלמן ואב לארבע בנות שגר רק 600 מטר ממנה בחריש. "אנחנו גרים באותו רחוב, אבל לא הכרנו", היא מספרת, "ורק אחרי שאשתו נפטרה נוצר בינינו קשר. בהתחלה זו הייתה ידידות, ובמהלך מתקפת איראן דברים התחילו להתחבר.
"הקשר לא קרה ברגע אחד, אלא נוצר בתהליך עדין", היא מדגישה. "אני חושבת שכשמישהו מבין אותך בלי מילים, כשהוא יודע בדיוק איך זה להיות במקום של כאב ושל ניסיון להמשיך, זה יוצר משהו מיוחד".
מוקדם משתכננה עברה השמועה שהיא והוד התארסו, ולמרות שטרם הודיעו באופן רשמי, היא אישרה את הבשורה המשמחת ברשתות החברתיות: "מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. האמת שתכננו להודיע במוצאי ט' באב, אבל מרוב אהבתכם אותנו ליבכם רץ והקדים אותנו וכך יצא. אז יאללה בלאגן! מתארסים".
מה שלומך הדס? אפשר לשאול אם את מאושרת?
"בוודאי, מה זאת אומרת? בטח שאני מאושרת", היא עונה בביטחון שמפתיע אותי. "מאה אחוז מאושרת על הוד ועל הקשר שלנו. ואני מתגעגעת במאה אחוז לאלישע. זה לא שאני צריכה להתנהל בתוך מאה אחוז אחד, לכל דבר יש את מאת האחוזים שלו". המתמטיקה הרגשית הזאת נשמעת לרגע מסובכת, אבל כשהיא מדברת, זה נשמע הכי טבעי בעולם.
"האהבה הענקית שיש לי לאלישע, ויש להוד לחגית אשתו ז"ל, לא מתנגשת", היא מסבירה. "זה כמו שילד שני לא מבטל את אהבתך לילד הראשון. אפשר לאהוב יותר מאיש אחד. אלישע נוכח. התמונות שלו על הקירות, הסיפורים שלו נשארים. אנחנו לא מוחקים את אבא, חס ושלום. הוא כאן איתנו ואני מתייעצת איתו הרבה. זה לא שאני שומעת אותו עונה לי, אבל כשאני מדברת אליו, אני יודעת מה הוא היה אומר", היא מבהירה. "הכרתי אותו המון שנים, אני יודעת איך הוא היה מגיב, ואני חושבת שהוא היה רוצה שאני אהיה מאושרת. יותר מזה אני אגיד לך – אני חושבת שהוא זה ששידך ביני ובין הוד. עד כדי כך".
איך הילדים מגיבים לקשר החדש?
השאלה גורמת לה לעצור לרגע, והפעם נדמה שהתשובה מורכבת יותר. "יש לי שישה ילדים, וכל אחד הוא אירוע אחר. וכל יום הוא אירוע אחר. אי אפשר להגיד משפט כללי כמו 'הם מתמודדים'. אני כל הזמן צריכה להיות עם אצבע על הדופק, להרגיש אותם, להבין אותם. יש ימים שזה הולך חלק, ויש ימים שזה מורכב מאוד".
הדס מדברת גם על החלטה נוספת שלה: לעצור, לפחות זמנית, את עשייתה הציבורית. הרי מדובר באישה שיצרה סדרת רשת מצליחה בשם 'מתה לחיות', נתנה עשרות הרצאות בארץ ובעולם, ונכחה באופן פעיל מאוד ברשתות החברתיות.
"לא מזמן אמרתי לעצמי שזהו, הגיע הזמן שאני אעשה משהו גדול", היא מסבירה, "ובמקום להקים עוד פודקאסט או תוכנית – שאני חייבת לציין שממש התחשק לי – הרגשתי שהלב שלי מוכן לקפוץ על ההזדמנות החדשה הזאת. החלטתי להתחתן. זה הצעד הבא שלי.
"יש לי 12 נפשות בבית עכשיו, וזה בסדר לעצור בשביל זה. אני יודעת שהעשייה תחכה לי. יש לי מה להגיד לעולם, אבל עכשיו אני נותנת לזוגיות שלי את הבמה".
איך זה בשבילך להיות דמות ציבורית שמזוהה עם שכול?
"רוב התגובות חיוביות, תודה לאל. בואי נגיד שאני לא יכולה להסתובב בירושלים בשקט, כי מזהים אותי. אני עובדת בזה, זה לא שהפרסום קרה לי בטעות. אבל עכשיו אני בוחרת להתמסר לבית שלי.
"החיים האלה מלמדים אותך שהלב גדול יותר ממה שחשבת", היא אומרת לסיום. "הקב"ה עשה לי נס שהתאהבתי באיש אחד, ולהתאהב פעמיים זה בכלל סופר־דופר נס. הלב יכול להכיל הרבה יותר ממה שדמיינת. כאב ושמחה, געגועים ותקווה – הכול ביחד. וזה בסדר".
מיטל דויטש
לומדים את החיים מחדש
"אני חיה יום יום בתודעה שקיבלתי את בעלי במתנה. אם הכדור היה פוגע במקום אחר, הייתי בכובע של אלמנה"
בגיליון חודש ניסן תשפ"ד פגשנו שלוש בנות זוג של פצועים מהמלחמה. אחת מהן היא מיטל דויטש (39), עובדת סוציאלית מרתמים ואם לארבעה. בבוקר שמחת תורה תשפ"ד בעלה אברומי היה בכוח הראשון שנכנס לקיבוץ חולית, ושם נפצע מקליע שפגע לו בעמוד השדרה. הוא נותר משותק מקו החזה ומטה, והתחיל מסע שיקום ארוך וכואב. מיטל, כמו אלפי נשים אחרות, נאלצה ללמוד לחיות מחדש.
אז המסע שלה עוד היה יחסית בראשיתו, ומיטל תיארה את התחושה כאילו החיים שהיא מכירה הפכו לסרט. אברומי היה בשיקום בבית לוינשטיין והגיע הביתה רק בסופי שבוע. היום, שנתיים אחרי הפציעה, היא מנהלת מציאות חדשה, וכבר מרגישה שהיא מתחילה לעכל את גודל השינוי.
"אני עדיין לא באמת בשגרה", היא מספרת. "למרות שאברומי בשיקום יום וזו השגרה שלו, עדיין לא חזרתי לעבודתי כעובדת סוציאלית בבית החולים". היא מודה שהפניות שלה כרגע היא פנימה. "אני בוחרת להתמקד בתא המשפחתי הקטן שלנו, ולחיות חיים בהילוך פחות גבוה עם הפציעה". היא משתדלת לקום בבוקר בנחת, להיות פנויה יותר לילדים, לבעלה ולעצמה.
איך מתמודדים בבית עם הפציעה והשיקום?
"אבא על כיסא גלגלים זה ללמוד לחיות מחדש", היא עונה בכנות. "אנחנו מנסים לחיות חיים רגילים בתוך המצב הלא רגיל. הילדים שלנו גדלים לתוך זה. לא הייתה שיחה דרמטית, 'אבא עכשיו נכה'. זו פשוט המציאות שלהם, והם גדלים לתוכה". לדבריה, אברומי הופך עצמאי יותר ויותר בהתנהלות היומיומית, והמשפחה לומדת להתאים את עצמה למציאות החדשה.
כיצד משפיעה הפציעה על הזוגיות?
"אני חיה יום יום בתודעה שקיבלתי את בעלי במתנה. אם הכדור היה פוגע במקום אחר, הייתי מדברת איתך בכובע של אלמנה". היא מרגישה שהפציעה דווקא חיזקה את הזוגיות שלהם, והוסיפה רובד של עומק. "אני לא זוכרת את החיים של לפני. אנחנו בתוך חיים חדשים ולומדים אותם מחדש".
מה התחדש מאז הריאיון הקודם, שבו שיקפתן את מצוקת משפחות הפצועים?
"בהתחלה תחושת הבדידות הייתה חזקה מאוד", היא נזכרת. "אבל קבוצת הווטסאפ שהקמנו הפכה לעמותה, שמקיפה היום יותר מ־550 נשים שמתמודדות עם מצבים דומים.
"הקבוצה הזאת היא בית", היא אומרת ברגש. "יש בפציעה בדידות גדולה, אף אחד לא באמת מבין מה עובר עלייך, והיחד מאוד מחזק. העיסוק בקבוצה ממלא אותי במשמעות ומפחית את הצורך שלי לחזור לעבודה כרגע". דרך העמותה פועלות היא וחברותיה מול גורמים ממשלתיים כמו הכנסת ומשרד השיקום כדי להשמיע את קולן של המשפחות ולקדם שינויים שיסייעו להן.
מיטל מבקשת להעביר מסר לנשות פצועים שעדיין לא מצאו את מקומן בקבוצה: "קודם כול, שתדעו שאתן לא לבד". היא קוראת להן לחפש את "פורום נשות הפצועים" בפייסבוק. בנוסף, היא מדגישה שני עקרונות חיוניים: "תהיי בחמלה כלפי עצמך, כי הפציעה מביאה איתה עומס עצום, ואפשר ללכת לאיבוד". והדבר השני: "תלמדו לבקש עזרה. לא להתבייש בזה. אנשים רק מחכים לעזור, וזה מציל חיים. אם אנחנו נקרוס, הבית יקרוס איתנו, ואסור שזה יקרה.
"אני כבר לא מכירה את החיים של לפני", היא מסכמת, "אבל אנחנו חיים בעומק, במקום שלא הרבה מגיעים אליו".
המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ו,
קרדיט: רחלי מושקוביץ
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
קרדיט: שרינה זרביב
