רעות שכזאת: היו היה פעם

אפילו פייסבוק, שמכיר אותנו הרבה יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו, הפך את הנוסטלגייה לפיצ'ר ומאפשר לנו להסתכל כמה שנים אחורה ולהיזכר מה עשינו (כביסה), איך נראינו (גוועלד) ועל מה חשבנו (אוכל, אלא מה?)

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. כלומר לא אומרים, אני אומרת, ולא לפני אלא ממש אחרי שנולדתי. ממש שמח, אני כמעט זוכרת, או שלפחות ככה מספרות התמונות.

חיה את העבר

כזאת אני, חולת נוסטלגייה. רק תנו לי להיזכר במה שהיה פעם בכל סיטואציה, לשחזר רגעים (ודווקא את הקטנים שבהם), להיזכר בילדות ובנערות, להעלות פתאום מהאוב את השם של המדריך ההוא ש"נו איך קראו לו, אני חייבת להיזכר".

לא מזמן, אחרי תקופת קורונה ממושכת, אחותי הייתה אצלנו בשבת (שימו לב לדפוס הסיפורי, זה שכבר הופך את הסיפור הנ"ל לנוסטלגי). כרגיל, סביב השולחן העמוס, החלו צאצאיי החמודים להעלות זיכרונות וסיפורים מהעבר, מה שגרם לאחותי באופן מוזר להיות מופתעת ולפסוק ש"אתם משפחה שאוהבת נוסטלגייה". האמת? עד לאותו הרגע לא ממש שמתי לב לזה, מבחינתי ככה חיים את החיים: חיים, נזכרים ומספרים (לאו דווקא בסדר הזה).

כנראה שהצלחתי להנחיל זאת גם לדור הבא, כי מאז שאני זוכרת את עצמי כאימא, ערבי שבת בשעון חורף מוקדשים ל"אימא, ספרי לנו סיפור, אבל אמיתי, שקרה כשאת היית ילדה", וכמובן שהסיפורים כבר מקבלים שמות והגדרות, כך שהם יוכלו להתפוצץ מצחוק כשהם מבקשים ממני לספר בפעם המי יודע כמה על איך אוסף המכתביות שלי נגנב.

העם הנזכר

אבל זה לא רק אני. אפילו פייסבוק, שמכיר אותנו הרבה יותר מדי טוב, למעשה הרבה יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו, הפך את הנוסטלגייה לפיצ'ר יומי ומאפשר לנו בכל יום להסתכל כמה שנים אחורה ולהיזכר מה עשינו (כביסה), איך נראינו (גוועלד) ועל מה חשבנו (אוכל, אלא מה?).

פייסבוק לא המציא את הנוסטלגייה וקדמו לו אלבומי התמונות המתפרקים מרוב דפדוף וכמובן סיפורי העמים שהעבירו את אירועי העבר לדור הבא בצורה הכי אותנטית, מרגשת ובואו נודה על האמת – בעיקר מפחידה. כן, אבות אבותינו היו פחות בעניין של סיפורים חמודים עם הפי אנד ויותר בקטע של רעידות אדמה, רעב כבד ושאר אסונות טבע. זה המקום להיזכר שאנחנו לא רק העם הנבחר אלא גם העם הנזכר. לא כי אנחנו כאלו, אלא פשוט כי זאת מצווה מפורשת, המילים 'וזכרת', 'תזכרו', 'זכרתם', על שלל הטיותיהן יכולות למלא דף שלם בחיפוש תנכ"י, ואת "והגדת לבנך" אין ילד שלא מכיר (כי אבא שלו פותח בזה את ההגדה בכל שנה מחדש).

אבל נוסטלגייה היא לא רק בשביל הדור הבא, אלא קודם כול בשבילנו ובשביל תאי הזיכרון המזדקנים שלנו. היא היכולת לחזור בזמן לימי בית הספר העליזים ולהזדהות לרגע עם תעלולי הילד הנוכחי, לחזור לרגע לתקופת הדייטים ולחלוק עם הבת חוויות מפוקפקות, ובכלל לזכור שלא נולדנו היום אלא חיינו עד עכשיו חיים שלמים ודי מעניינים.

נכון, יש בנוסטלגייה משהו קצת שקרי, אנחנו נוטים להתבונן על העבר שלנו מבעד לעדשה אוהבת שלעיתים קרובות משנה קצת את התמונה (או שזה סתם הזיכרון שלנו שכבר לא כמו שהיה), אבל יש בה גם הזדמנות להסתכל אחורה ולראות לא רק משהו שהיה אי שם, אלא גם את הדרך, לעקוב אחרי נקודות ציון שבנו אותנו או פגעו בנו, להיזכר ברגעים יפים יותר (20 קילו פחות בחתונה) ופחות (הפוני! מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?) ואפילו להסיק מסקנות.

כי אחרי שנזכרים מה היה ואיך היה – זה הזמן לחזור, להתמקד בהווה ולהקפיד לייצר זיכרונות נהדרים לשנים שעוד יבואו. בכל זאת, עוד מעט נולדים נכדים וצריך שיהיה מה לספר על מה שהיה כאן לפני שהם נולדו או ממש קצת אחרי.

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה