ראש השנה לפני עשרים שנה היה אירוע מכונן בחיי. הייתי אז אמא טרייה ומאושרת החובקת את בנה הבכור, ועוד לא ממש הבנתי את משמעות התפקיד הזה.
ביום הראשון הייתי בטוחה שאצליח. שהנה רק אסיים להניק, ובעזרת ה' הוא יירדם, ובנס אמצא משהו שעולה עליי, אתקתק את הבית, אזכור לחמם את האוכל, אערוך שולחן, ואגיע לתפילה, להתעטף בקדושת החג.
האמת, הצלחתי. אבל ברגע שהגעתי לתפילה הוא התעורר, ושנינו בכינו. ביום השני, בעלי מצא אותי בוכה בבית. כבר לא ניסיתי. ידעתי שלא אצליח.
החג עבר ואני לא הייתי בתפילה. איזה מין חג זה? איזה מין תפילות אלה, כשבמקום קהל בית ישראל יש פה רק טיטולים ומוצצים, וקולות החזן התחלפו בבכי של תינוק?
מאז גדלתי, וגידלתי עוד ילדים ברוך ה', ולאט לאט הפנמתי מה הקב"ה שואל ממני. הוא לא מצפה שאקום למניין בשש וחצי. הוא לא בודק אם אני זוכרת את כל המנגינות. מה שהוא מצווה עליי כרגע לעשות, זה לגדל את ילדיי בשמחה ובאהבה.
מהרבנית ברוריה בן שחר למדתי שעבודת האישה היא כמו עבודת הכהנים. עבודה שברובה הגדול היא פיזית וטכנית, אבל זה מה שהקב"ה ציווה אותם. זוהי עבודת ה' שלהם, וגם שלנו.
חלפו עשרים שנה, וגם עם ישראל גדל, ובשבת משותפת של חברי הכנסת והשרים במפלגה, הצלחתי להגיע לתפילה. תמיד מרגש אותי לשמוע את בעלי מתפלל, וכשהוא שר את התפילה לשלום המדינה, זה בכלל מרטיט את הלב.
באותה שבת היינו כולנו, כל הנוכחים, חלק מ"ראשיה, שריה ויועציה", קהל שכולו עוסק בצורכי ציבור באמונה. הרגשתי שהתפילה שלנו היא לא פרטית אלא כללית. כולנו פה זקוקים לעצה טובה מלפניו.
אז גם בראש השנה הזה לא בטוח שאגיע לתפילה, אבל כשאבשל לחג, בזמן שבעלי בסליחות, אתפלל שאדי המטעמים יגיעו עד כיסא הכבוד, ויישאו עימם גם את בקשותיי להקב"ה. שימשיך ויברך את מדינת ישראל, וגם את מנהיגיה. שישלח לנו כוח, בריאות ושפיות. ושכל האירועים המכוננים הבאים עלינו בשנה הזאת, יהיו רק לטובה.
המדור המלא בגיליון תשרי תשפ"ד
מגזין פנימה בתוכן ערכי, נשי וישראלי במיוחד עבורך! להצטרפות לחצי כאן