אמונה שוסהיים (23) הייתה מאורסת ליהונתן דויטש. הם היו חברים במשך תקופה ארוכה והיו אמורים להתחתן השנה מיד אחרי החגים. אך בקיץ האחרון העולם התהפך עליהם, ושבועיים אחרי שיהונתן השתחרר מהצבא, הוא נרצח בפיגוע ירי בבקעה. הלב של אמונה נותר שבור.
הזוג הזה נכנס לי עמוק ללב ולנשמה, וכשפגשתי את אמונה הבנתי מה הקסם שנגע בי. "אני ויהונתן הכרנו דרך חברים משותפים", היא מספרת. "אני חושבת שמבחוץ היה אפשר להגיד שאנחנו דומים מאוד באופי, בהומור ובתחביבים, אבל האמת היא שבעיקר השלמנו זה את זה במקומות הכי מהותיים.
"אני יכולה להגיד בוודאות שאני בן אדם הרבה יותר טוב הודות לו ולהשקפת העולם שלו. יהונתן הוא אדם של ערכים, אידיאלים, עשייה ונתינה בצורה הכי יומיומית ופשוטה. הוא תמיד התחשב קודם כול בטובת הסביבה, ואיכשהו הייתה לו היכולת להדביק אחרים בתכונות האלו גם בלי להתאמץ.
"אחת הנקודות הכי חזקות של הקשר שלנו הייתה יכולת התקשורת והפתיחות בינינו ישר מההתחלה, שבזכותה מהר מאוד הפכנו מאנשים זרים לחברים הכי טובים. היה לנו קשר מלא בפשטות, בצורה הכי טובה שאפשר. פשטות שבה כל אחד באמת רוצה שלשני יהיה הכי טוב שאפשר. לא היינו צריכים הרבה, פשוט להיות אחד ליד השני".
אחרי שפגשתי את אמונה, התארגנו ויצאנו יחד למצפה יהונתן – מצפה שהוקם בגלבוע כחודש לאחר הרצח, בסמוך למצפה שבו יהונתן הציע נישואין לאמונה. "המקום שבו התארסנו מסמל בשבילי אושר מאוד גדול", אומרת לי אמונה, "הוא מציף גם שבר וכאב גדולים כל כך, ויחד עם המצפה שבנינו ליהונתן, הם מסמלים בעיניי חיים, זיכרון והמשכיות. אני חושבת שזה מתאר את הערבוב של הרגשות בחיים שלי עכשיו, שאין שחור או לבן, אלא ערבוב של רגשות בו־זמנית".
אמונה הציעה ללבוש כאן דווקא צבעים של צמיחה והתחדשות, אז בחרנו לה לוקים שגוני הירוק והפריחה נוכחים בהם במיוחד. "אפשר להגיד שבאופן כללי אני בתהליך למידה של עצמי מחדש. הטבע משמש מטאפורה מאוד טובה לתחושות שלי. כמו שבטבע קיים הפער הזה בין תקופת הקיץ והסתיו לתקופת האביב, ככה גם אצלי. מאז הפיגוע אני מרגישה שהכול בי נובל ומתייבש. רק אחרי תקופה הגיע הצורך הזה של הנפש לנסות לצמוח, לפרוח, ובעצם פשוט לחיות. אין פה מחיקה או שכחה של מה שהיה וקרה, אלא ניסיון לצמיחה מחודשת מתוך הכאב".
המאמץ לחזור לחיים אחרי שאיבדה את אהובה, לא בא לה בקלות. "אנחנו בתקופה הזויה שבה אני רק אחת מני רבות ורבים שאיבדו את היקר להם מכול. אני מנסה תמיד להזכיר לעצמי שיהונתן ושאר הנופלים רוצים שנחיה, אבל לא סתם, אלא חיים מלאים, משמעותיים ושמחים, הרי בשביל זה הם נלחמו ומסרו את עצמם. עד כמה שזה קלישאתי, זה נכון. זאת הצוואה שלהם אלינו, ורק ככה אנחנו מכבדים ומוקירים את זכרם כמו שמגיע להם".
המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ה,
קרדיטים:
סטיילינג והפקה: מלי סגל
צילום אומנותי: מיכל קלירס
איפור ושיער: ספיר נודלמן
בגדים: ריזרבד
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
