היא לא תכננה את זה, ולא חשבה שתיכנס למועדון היוקרתי של אנשי החמש בבוקר. אבל מה שהוביל את אילה פרל (38), תושבת סוסיא, להתחיל לקום מוקדם בבוקר, היה סיבה חצי טכנית: אחרי כמה שנים שכבר הייתה בכושר היא רצתה להתאמן לטריאתלון, מה שמצריך אימון קבוצתי. הקבוצה שהייתה הכי קרובה להר חברון עשתה את זה במיתר בשעה חמש וחצי.
"כל החיים הייתי קמה מאוחר", היא מספרת, "אבל היה לי יעד של תחרות להגיע אליה, והחלטתי ללכת על זה. במהלך כמה שנים טובות הייתי מגיעה כמעט כל יום למיתר, רצה, שוחה ורוכבת על אופניים. האימונים לטריאתלון לוקחים כמה שעות, ובקיץ, כדי לא להגיע לשעות החמות, חייבים להתחיל מוקדם".
היום אילה מתאמנת לבד בסוסיא. יום שישי הוא יום של אימון ארוך: היא מתחילה אותו כבר בארבע וחצי ומאמנת בעצמה קבוצה של נשים אמיצות שבוחרות להתאמן דווקא לפנות בוקר. "בשעות האלה אתה מרגיש שהיקום שלך, אתה מרגיש אלוף, שניצחת. כולם עוד ישנים, כולם משמינים, ואתה כבר רץ ומתאמן", היא אומרת וברק בעיניה.
בתור אחת שהעיסוק היומיומי שלה הוא בתיאטרון, היא מספרת על החיבור בין השניים: "גם באימון וגם בתיאטרון אני נותנת אנרגיה לאנשים. אני מאמינה שלקהל הצופים ולמתאמנות שלי מגיעה שחקנית ומאמנת אנרגטית, שמגיעה 'מתודלקת' כבר מהבוקר עם המון אנרגיה.
"אני רואה איך זה משפיע על החיים שלי", היא מוסיפה. "באימון, תוך 40 דקות אני מרגישה איך אין מחשבות שליליות, הכול ורוד. לא נעים לי לומר, אבל אני אומרת למשפחה שאני יוצאת 'כלבה' וחוזרת חמודה, וחשוב לי להיות חמודה למשפחה שלי ולאנשים שאפגוש במהלך היום. אם אני לא יוצאת, כולם יודעים שזהו, הלך עליהם. זה אינטרס של כולם שאני אלך".
יש לך טיפ לנשים איך להתחיל, איך להתמיד בדבר כזה, מי שרוצה?
"אני חושבת שצריך שצריך לקבוע משהו – להירשם לחוג, להתחייב למשהו. לא לפחד להתחיל, לא לפחד מהשעה שש בבוקר בשעון. לפתוח את הראש, לתת לזה אופציה. ולזכור כמה זה עושה טוב. אם נכנסים לכושר, כל המשפחה באושר. אם זזים ויש תנועה בגוף, אז באמת זה יותר כיף, זה שווה את זה".
זורחת עם השמש
מדיטציה והתבודדות
אצל ליאת שי (45), הקימה בבוקר היא חלק מאורח חיים שלם. היא אמא לעשרה וסבתא לשלושה, אלמנתו של ליאור שי ז"ל, דולה, מדריכת הכנה ללידה, מטפלת בתזונה, עוסקת בקירוב לבבות, ובשנים האחרונות מפיקה עם חברה את 'בריאה' – ריטריטים ייחודיים לנשים שיוצרים שילוב מיוחד של גוף ונפש.
היא מספרת שההרגל להשכים קום הגיע איתה מארץ הולדתה הולנד, שם, בגלל שהימים קרים וקצרים, החיים מתחילים מוקדם. "כאמא למשפחה ברוכת ילדים, הבנתי שהיום שלי צריך להיות מנוצל באופן אופטימלי", היא נזכרת. "בגלל שהילדים שלי נולדו וגדלו בבית עד גיל שנתיים־שלוש, הרבה פעמים היו לי שני ילדים איתי במקביל, והייתי ממש צריכה להגדיר את הזמן שלי עם עצמי, ליטול אותו אקטיבית. אחרת, ידעתי שאלך לאיבוד.
"יש לי מנגנון פנימי כזה, שעון ביולוגי, שכשהשמש שוקעת גם אני שוקעת, וכשהשמש זורחת גם אני זורחת. וגיליתי שהזמן הכי טוב שלי עם עצמי הוא לפני הזריחה. האיכויות שבקימה המוקדמת הן דבר שנחקר והוכח קלינית", היא מציינת. "ראו שמנהיגי עולם ואנשים שמצטיינים בתחומם, בין אם אלה פוליטיקאים ובין אם אנשי הייטק, מוזיקאים, אומנים, ספורטאים – מי שמתחילים את היום שלהם בחמש בבוקר הם אנשים שמצליחים בתחום שלהם".
הרצון להצליח, לדבריה, משותף לכולנו, והוא עובר דרך הקימה בבוקר. "צריך להעיר את היום לפני שהוא מעיר אותנו. אם אתה מתעורר כשהיום מעיר אותך, אז אתה כבר בדיליי, אתה כבר באיחור, האירוע כבר קורה. אבל אם אני תפסתי את היום לפני שהוא מתעורר, אז אני ניצחתי".
איך זה נראה בפועל?
אני מתעוררת לפני שהעולם מתעורר. כשגרנו בתל אביב הייתי נוסעת לים בחמש בבוקר, שוחה, הולכת, עושה מדיטציה, ורצה חזרה להכין סנדוויצ'ים. הייתי הולכת בכל מזג אוויר, בגשם ובשמש, מזיעה, מטפטפת – אבל מתמידה. כשליאור היה בחיים, הוא דחף אותי, הוא מסר את הנפש על זה, נשאר עם התינוק שהיה באותו הזמן כדי שאני אוכל לצאת, אני הייתי 'בורחת' ויוצאת על קצות האצבעות, שהיונק לא יתעורר".
כיום היא גרה בעוטף עזה, מוקפת בטבע, ואומרת שאפשר לפתוח את הבוקר בכל מקום. "זה יכול להיות במרפסת של הבית, בגינה הציבורית או בפארק – להניע את הגוף, להרגיש את עונות השנה, ללכת, להתבודד, לדבר עם ה' בשפתיים ממש, כמו שמדברים עם חברה, להגיע ליישוב הדעת".
מה את מרגישה שהזמן הזה נותן לך?
"זה זמן כל כך חשוב, הזמן שלי עם עצמי, להשקיע בעצמי, במה שצריך בשביל להרגיש אישה ראויה ולהתהלך בעולם הזה. אני אומרת לילדים שלי, אמא עושה לכם אמא. הם רואים אותי מאופרת ולבושה בשבע בבוקר ושואלים לאן אני הולכת. אני עונה שאני לא הולכת לשום מקום, אני הולכת לחיים, אני הולכת ליום שלי.
"התמדתי בזה גם במלחמה, כשהיינו מפונים", היא מוסיפה, "מתלבשת, הולכת, לא נשארת בפיג'מה. זה הכבוד שלי לעצמי, אני בראש הפירמידה, וזה לא הופך אותי לאמא פחות מסורה או לרעיה פחות מסורה. הפוך. זה הופך אותי להרבה יותר מסורה, עם הרבה יותר יכולות".
כשליאור נפטר לאחר מחלה, היה לה קשה מאוד לחזור לקימה בלי פרטנר שיגבה אותה. "אבל היה לי את הזיכרון שזה הדבר הנכון בשבילי, ונאחזתי בו. כשקמתי לפני הזריחה, אני כבר ניצחתי את היום, היום כבר מאחוריי. כבר הפעלתי את הגוף, כבר נשמתי טבע, ראיתי את השמש עולה, עכשיו אני יכולה להתפנות, להיות בשמחה, להתחיל סנדוויצ'ים, להיות באנרגיה. כשאת קמה בחמש, בשבע את כבר בשיא שלך, את כבר כבשת את היום הזה. וכן, זה דורש מלחמה. זה לא בא טבעי, לא בא בקלות".
היום ליאת מביאה את הבשורה הזו ב'בריאה' – אירועי גוף־נפש לנשים. "ארבע־חמש פעמים בשנה אנחנו מוציאות ריטריט של שלושה ימים במקומות הכי יפים בארץ. שבט חוצה מגזרים וגילאים של נשים שבאות לרקוד ולהתחבר דרך הגוף, לעשות יוגה, לעבור סדנאות ביחד בתהליכים משמעותיים. אני ממונה על האוכל, אז כל התפריט הוא תפריט תרפויטי. אני עורכת סדנאות של כתיבה והתבודדות בזריחה ורואה איך זה משפיע על נשים, הן הולכות עם החוויה הזו הלאה".
מנוע היצירתיות
כתיבת דפי בוקר
לתאיר חריף (42) יש שגרה קבועה שדורשת דף ועט. "בטבע שלי אני ממש ממש לא טיפוס של בוקר", היא מודה. "אני מאלה שמהרגע שאני מתעוררת פיזית עד הרגע שאני באמת ערנית לוקח בכיף שעתיים של 'אל תדברו איתי, לא לפנות אליי'. מאז שנהייתי אמא בכל מקרה כבר הייתי צריכה לדבר עם אנשים מהרגע שקמתי, אבל עדיין, לקום מוקדם היה נראה לי מופרך".
את דפי הבוקר היא גילתה בתקופה שהרגישה קצת תקועה בחיים. "מישהי אמרה לי, בואי נעשה 'דרך האומן' ביחד". דרך האומן, למי שלא מכירה, הוא ספר שמדריך לכתיבה חופשית בשעות הבוקר, במטרה לפתח את שרירי היצירתיות. "בגדול זה לכתוב שלושה עמודים", מסבירה תאיר. "אני היום כותבת בדרך כלל שני עמודים ועוד עמוד של תודות. כותבים בלי לחשוב, בלי להוריד את היד מהדף".
ההצעה המקרית של החברה הובילה אותה בוקר אחד לקום, ללכת לבית קפה ולהתחיל. "לקחתי את הספר הזה, רפרפתי עליו ואמרתי, זהו, אני עושה את זה. רתמתי את חגי בעלי לזה, בהתחלה הוא הצטרף אליי וזה עזר, כאילו אני לא המשוגעת היחידה שקמה בשש.
"זו הייתה התמסרות כזו", היא מספרת. "בהתחלה הייתי שמה את הדפים ליד המיטה, ופשוט בשש בבוקר מתיישבת ולוקחת אותם, בלי לצאת מהמיטה, בחוץ חושך, הייתי אפילו כותבת בחושך. חצי שנה הייתי כותבת בעיניים חצי עצומות. כשהבנתי שזה הופך לחלק מהחיים שלי, עברתי לכתוב ליד שולחן או בטבע. ניסיתי לעשות את זה אחרי שפיזרתי את הילדים, אבל באיזשהו שלב הבנתי שאם זה לא יקרה לפני, זה לא יקרה. בקורונה זה התחדד, כי הבנתי שאני חייבת את הזמן לעצמי. זה הפך ממש לברזל בשגרה שלי".
על מה כותבים בדפים?
"לא צריך להיות כתוב שם שום דבר, אני בסוף הכתיבה זורקת. לדפים האלה אין שום משמעות, חוץ מלהעביר אותי על הבוקר מנקודה אחת לנקודה אחרת. מה שמשנה זה שעשיתי משהו שפתח לי את השרירים של היצירה, זה נטרל לי את חוש הביקורת, כי אין בזה שום ביקורת.
"אני נותנת לתודעה שלי להתעורר ולגלות לי דברים. אני לא קוראת את הדפים, אני אגיד לך יותר מזה – אני לא יודעת מה כתבתי, כי אני לא מבינה את הכתב. אני כותבת מאוד לא ברור בדפי הבוקר".
תאיר מספרת שבתקופות עמוסות של היריון ולידה, ויתרה לתקופה על הכתיבה, אבל חזרה אליה בהמשך. "בגלל שכבר עשיתי את זה איזה שש או שבע שנים לפני המלחמה, כשהיא התחילה זה היה ממש עוגן. גם בשבועיים הראשונים, כשישנו בתוך החדשות וקמנו בתוך החדשות, בכל זאת הייתי קמה, שנייה בודקת את החדשות, ויושבת לכתוב, וזה פשוט הציל אותי.
"לקום מוקדם בבוקר זה מהדברים שמאוד מאוד משפרים לי את החיים", היא אומרת לסיכום. "הרגעים האלה שהבית רק שלי, זו אנרגיה שאני לא יכולה להסביר".
בדרך קבע
עבודה ומטלות הבית
מלי מור (40) היא אשת קבע, אמא לשישה ילדים צעירים, שהאימהות היא הטייטל המרכזי שלה, נוסף לעבודתה כמורה להיסטוריה. בתור אמא הקימה בבוקר משרתת אותה, אבל היא התחילה בזה עוד כשהייתה רווקה. "זה מהגנים של אבא שלי", היא מספרת ומתרפקת על הזיכרון, "אבא שלי הוא איש ירושלמי כזה, מהאנשים של פעם, אנשי עמל שקמים לתפילת הנץ כל יום, לא משנה אם יש גשם, שלג, בכל מצב".
ההרגלים הטובים של האב המשיכו אל הבת, והיא מתארת שהייתה קמה מוקדם גם בתקופת התיכון, בשירות הלאומי ובלימודים הגבוהים. "תמיד קמתי מוקדם ותמיד הייתי מוצאת מה לעשות. כשלמדתי תואר, זה היה הזמן שבו הייתי משלימה את כל המטלות ונערכת.
"אני לא מאלה שיוצאים לג'וגינג בשעות האלה", היא מבהירה, "או שעושים כל מיני תחביבים. אני פשוט מתחילה את היום שלי מוקדם – וגם מסיימת אותו מוקדם".
בזמן שרובנו עוד מתמודדים עם קורי השינה בין העיניים, מלי כבר מתחילה את מטלות יומה. "הייתה לי מנהלת שבמשך שנים היינו מדברות בשש בבוקר", היא מפתיעה אותי בנתון לא מקובל. "היא ידעה שאני תמיד ערה בשש בבוקר ופנויה לטפל בכל העניינים. וזה לא פשוט, כי בעלי, שלא נמצא פה הרבה, הוא ההפך ממני, הוא ציפור לילה. אבל אני לא יכולה אחרת".
מה הדבר שאת הכי אוהבת בשעות הבוקר?
"זר לא יבין זאת. זה קצב אחר, רוח אחרת, זה שקט אחר לפני שהעולם קם. אני מרגישה שזו ברכה לבית, שהילדים קמים כשאמא כבר מתוקתקת, אחרי שאני מתאפרת ומתארגנת, אחרי שאני מסונכרנת על היום שלי, ואז יש לי פניות אליהם, לעניינים ולארגונים שלהם".
מנגד, מלי מודעת גם למחיר שהיא משלמת, בעיקר משום שהיא הולכת לישון מוקדם. "לא כולם עובדים לפי שעון מלי, גם מקצועית וגם חברתית. חברות שלי נפגשות בערב, ולי מאוד קשה לצאת בשעות כאלה. מי נפגש היום לפני שבע או שמונה בערב? לאנשים יש חיים. זה לא קל לי, אבל במכלול של החיים שלי אני בוחרת איך אני רוצה לקום ואיך אני רוצה להתנהל, ובאיזו נחת.
"לישון מוקדם נשמע זקן", היא מחייכת, "אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא באמת זקנה. העולם לומד לחיות איתי, וגם אני לומדת איך לחיות עם העולם. אני שומעת מחברות שלי שהן קמות בעשר בבוקר מהמיטה, ואני אומרת, איך זה יכול להיות? איך העולם מתנהל בלעדיכם?"
אז איך הבוקר שלך נראה?
"אני בדרך כלל קמה באזור ארבע, חמש הכי מאוחר, ואני עושה את מה שאנשים עושים בערב – אני מתארגנת בעצמי, מכינה ארוחת צהריים, מכינה סנדוויצ'ים לילדים, מארגנת את הבית, לפעמים שוטפת כלים אם לא היה לי כוח לעשות את זה אתמול, עושה כביסות, מכינה שיעורים. שום דבר מיוחד, אני לא מאלה שיושבים ושומעים שיעור בשעה הזאת או תחביב אחר. אלה השעות שלי, השגרה, זה ההספק, ואני לא יכולה אפילו להסביר איזה הספק מדהים זה.
"ביומיום אין לי זמן להתעסק בעוד דברים. אני עובדת, ואז חוזרת ל'משרה שנייה' פה בבית עם כל הילדים, וזהו, הסוללה נגמרת באיזשהו שלב". כאשת קבע במשך שנים ארוכות, היא חשה שהבקרים הם העוגן שלה. "תכננתי את החיים שלי בצורה כזאת שהוא לא פה. היכולת לעצור, היכולת לשחרר, הייתה מוגבלת אצלי".
הנטייה לקום מוקדם שעברה אליה מאבא שלה, ממשיכה גם לחלק מילדיה. "אני כבר רואה ניצנים של ילדים שמצטרפים אליי", היא מספרת, "אבל הסברתי להם שאי אפשר, שזה זמן אמא", היא חותמת בחיוך.
ברכה מהצדיק
תפילה
ריעות פרץ (38) מנתיבות אומנם אינה משתייכת רשמית למועדון החמש בבוקר, אבל גם לה יש קביעות מיוחדת מדי בוקר שהיא לא מוותרת עליה, וקשורה במצווה שרבות מאיתנו הנשים, מתקשות להתמיד בה. "זה התחיל מהרצון שלי להתפלל שחרית", היא משחזרת, "דרך זה מצאתי את עצמי מגיעה לציון הבאבא סאלי. מה שמיוחד שם זה שממש רואים איך הבית של הבאבא סאלי והרבנית ממשיך בציון: תמיד הם היו מפנקים את האורחים בכיבוד ובשתייה, וגם עכשיו יש שולחן בעזרת הנשים ונשים מביאות כיבוד ומבקשות שיתפללו עבור מישהו או לעילוי נשמה".
ההרגל שלה להגיע לשם התחיל בתקופה שבה המעון של ילדיה היה קרוב לציון. "אמרתי, וואי, יש לי הזדמנות, אני אשים אותם במעון ואלך להתפלל. זה ממש עשה לי טוב ונתן לי קביעות. בהמשך הבת הקטנה שלי נשארה איתי בבית ופשוט הפכנו את זה להרגל שבוקר בוקר היא הולכת איתי לציון. ילדה קטנה בת שנה, היא פשוט ינקה את זה. זה היה מדהים לראות. נשים שם היו נגנבות ממנה, היא הייתה הולכת לפינה ולוקחת סידור או תהילים ומתחילה כאילו להתפלל, מתנועעת ומשמיעה קולות, ממש 'הבל פיהם של תינוקות של בית רבן'. עד היום היא ממש קשורה לזה, למשל כשהיא נפלה וקיבלה מכה היא פשוט אמרה 'נלך לציון להתפלל'".
ריעות מספרת שהיא זכתה לראות הרבה ישועות שהיו קשורות לצדיק, ונוצרו גם חיבורים מיוחדים עם הנשים שפוקדות תדיר את הקבר. "אנחנו חבורה של נשים מכל הסגנונות ממש, נוצר קשר מיוחד, אנחנו שם אחת בשביל השנייה".
איך שומרים על הקביעות בדבר כזה?
"מתפללים על זה. יש מניעות, תמיד יש מניעות. כשאת מתחילה להיצמד למשהו, בפרט בקדושה, אז מנסים להזיז אותך מזה. היו ימים של שיפוצים וחוסר נוחות וכל מיני תקלות, וחניה ממש רחוקה, ואמרתי לעצמי כל הזמן: לא נורא, זה יעבור. ובאמת זה עובר. ואם זה עושה לי לא טוב, אני עושה הפסקה קצרה, לא נורא.
"מבחינתי, כשאני עושה את זה, כשאני מתחילה ככה את הבוקר, יש לי וי אחד ענק על כל היום. עשיתי את היום. אני רואה ברכה מזה, אני רואה סייעתא דשמיא מזה, אני רואה שה' מוביל אותי ומדריך אותי, אם זה בחינוך הילדים ואם זה בשלום בית או בתעסוקה. רואים את ההשגחה, רואים את ההשפעה. וביום שישי – זו גם סגולה בדוקה – הבישולים מתוקתקים, ויוצאים טעימים ממש. שווה".
קרדיט:רעות צימרמן
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
