בקיץ 2005 עשרות חיילים צבאו על ביתם של בני משפחת נמיר בנווה דקלים וקראו להם לעזוב את המקום. בבית התבצרו פרופ' סודי נמיר, הרופא המיתולוגי של גוש קטיף, רבקה אשתו, מחנכת באולפנה שהייתה בחודש התשיעי להריונה, תשעת ילדיהם, ובני משפחה ואורחים רבים שהגיעו לחזק את הגוש במאבק.
מהבית בקעו קולות בכי וזעקה, וגם החיילים התקשו להישאר אדישים. לאחר שסירבו בתוקף להתפנות, דלת הזכוכית נופצה לרסיסים, ואיתה התקוות. "הוא מציל אתכם ואתם מסלקים אותו מהבית?" אמר אחד מתושבי המקום לחיילים שהוציאו את סודי בכוח מפתח ביתו, "את כל החיילים בגוש הוא הציל".
תוך כדי שהוא נגרר משם בידיו וברגליו לעבר האוטובוס, לבוש מדי צה"ל, צעק לעבר החיילים: "הסליחה שלכם לא מתקבלת, כי ייכנסו מפילדלפי מיליון רוצחים, יהיו קטיושות על אשקלון, מרגמות על שדרות, רצח בנתיבות – כולכם שותפים לפשע הזה. לא יעזור כלום, זה מה שיהיה. כל כותרת תהיה לכם סיוט". אז – איש לא התייחס לדבריו. היום מצמרר לחשוב על משמעותם.
תחושת משמעות
מאז חלפו שני עשורים, והזוג נמיר מתגורר ביד בנימין. שתי ילדות נולדו לאחר הגירוש, וכיום יש להם 11 ילדים ועשרות נכדים. את הריאיון איתם קשה לתאם, כיוון שסודי (66) משרת כרופא במילואים בלב הלחימה ברצועת עזה. העובדה שהוא כבר בעשור השביעי לחייו כלל אינה סותרת את הרעיון מבחינתו. רבקה (62?) היא מדריכת כלות, וכאשת מילואימניק בעצמה, מסייעת לבנותיה ולכלותיה שחולקות איתה את התואר: חמישה מחתניהם וארבעה מבניהם משרתים במילואים וגם כעת חלקם נמצאים בלחימה.
הם הכירו כשהיו סטודנטים צעירים. סודי, יליד קנדה, היה אז סטודנט מבטיח לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון. רבקה עצמה לא התלהבה בהתחלה מהצעת השידוך. "לא רציתי רופא, רציתי בן תורה שתורתו אומנותו, אבל בסוף החלטתי בכל זאת לנסות". כבר במפגש הראשון התרשמה רבקה שסודי רואה ברפואה שליחות של ממש, המחוברת לעולם התורה. "למדתי ממנו מושגים חדשים", היא מספרת. הם נישאו כשסודי היה בסוף השנה החמישית ללימודים, ובהמשך עברו לפתח תקווה, שם עשה את הסטאז' בבית החולים בילינסון.
מה שהיה יכול להיות מסלול חיים קלאסי של רופא השתנה בעקבות דפיקה בדלת ששינתה את חייהם. בפתח ביתם הופיעה משלחת, וחבריה הציעו לסודי לקבל את תפקיד הרופא הקהילתי בגוש קטיף. הזוג לא מיהר להשיב, כיוון שסודי ביקש לשמוע תחילה את דעתו של הרב יוסף שלום אלישיב. הרב שאל אותו על היקף הטרור באזור. התקופה הייתה שקטה יחסית, עם מספר אירועים נקודתיים, אך לא הייתה אז גדר, לא יידוי אבנים, ובסופי שבוע תושבי הגוש היו נכנסים לחנויות בעזה. "הרב אמר: 'כן, תתברכו ותלכו'", מספר סודי. "שאלתי אותו: באיזה היקף טרור יהיה אסור לגור שם? והוא ענה: 'בהמשך תשאל אותי', אבל לא שאלתי אותו, כי ברור שאז כבר לא יכולתי לעזוב".
"כשהגענו לראות את המקום היו צמיגים בוערים על הכביש", משחזרת רבקה, "סודי אמר לי: 'זה כנראה סימן משמיים שאנחנו צריכים להתמודד'". למרות הפחד שעורר האירוע הם לא נרתעו, והחליטו שאלימות ערבית לא תכתיב להם את סדר היום. "אז עוד נסענו דרך עזה, דיר אל־בלח, מקומות שאחר כך כבר נחסמו ובנו סביבם כביש עוקף", היא מציינת.
הם עברו לנווה דקלים עם ילד בן שנתיים וילדה בת שלושה חודשים. רבקה, מצידה, לא התרגלה מיד למעבר לרצועת עזה. "בכל פעם שהגענו ליישוב היא בכתה ואמרה 'בשביל מה אני גרה פה, כל כך רחוקה מהכול'", משתף סודי, "היא בכתה כשהיא הגיעה ובכתה כשהיא עזבה".
"זה היה מאוד רחוק, והייתי מנותקת מהמשפחה שלי", מסבירה רבקה. "לקח לי שנתיים להתחבר. אני באה מירושלים, מנוף של הרים, משהו בניתוק שבגוש פחות התאים לי. אבל בסוף לגמרי הרגשתי שזה הבית, עם תחושת משמעות. גרנו שם 16 שנים".
מה אהבתם בגוש?
רבקה: "קודם כול השליחות. גרנו כל כך רחוק וסודי היה הרופא היחיד שם, הוא נתן מענה ראשוני, ולפעמים גם חסך לאנשים את הנסיעה הארוכה לבתי החולים באשקלון או בבאר שבע. היה שם גם משהו מאוד קהילתי ומחבק. בגלל שכולנו היינו רחוקים מהמשפחות, הפכנו להיות כמו משפחה. הילדים נולדו בזה אחר זה, ומאוד פסטורלי לגדל ילדים ביישוב, באווירה פשוטה, על קרקע שטוחה. הנופים והים הפכו להיות חלק מהחיים שלנו".
עם חלוף השנים הגזרה התחממה. אלפי פצמ"רים נורו על יישובי הגוש, והדרכים הפכו בוערות. הראשון שהגיע לכל זירה על מנת לטפל בפצועים היה סודי, שבינתיים התמחה ברפואת משפחה והעמיק גם ברפואת חירום. באותה תקופה רק החלו להופיע ניידות טיפול נמרץ בארץ, והוא עצמו הקים אחת כזאת בגוש קטיף.
סודי, לא פחדת?
רבקה: "אני לא חושבת שיש אצלו בלקסיקון את המילה פחד".
סודי: "יש מושג בהלכה שאומר שדעתו של האומן מוסחת מעבודתו. ברגע שאתה מוכוון מטרה, אתה שוכח מעצמך. באחד מהאירועים, שבו נפצעה קשה אישה, הביאו בלון חמצן שנפל לי על הראש, התחלתי לדמם ו'דמים בדמים נגעו'. ברוך ה', הפצועה ניצלה".
במקרה אחר נכנסו שני רוצחים לתוך היישוב ודקרו אישה אחרי לידה שמונה דקירות. "סודי עשה לה חוסם עורקים עם העניבה של שבת", משחזרת רבקה. "ואז חברים לעבודה של אמא שלי קנו לי את עניבת המשי הראשונה שאי פעם הייתה לי", מוסיף סודי בקריצה, "זה היה משהו".
אירוע ביטחוני משמעותי קרה כאשר נפל פצמ"ר בקומה השנייה בביתם בליל שבת, ובנס לא נפגע איש. "ידענו שמסוכן, אבל הרגשנו שאנחנו נמצאים שם בשליחות", מחדדת רבקה. "האמנו שאנחנו מחזיקים את הגבול הדרומי של ארץ ישראל, ושהקב"ה שומר עלינו".
"זה יקרה, הם מסוגלים"
הגירוש מגוש קטיף לא היה הפעם הראשונה שבה חווה סודי את העוול של גירוש יהודי על ידי יהודי. כשהיה בשנה הראשונה בבית הספר לרפואה התרחש הפינוי מחבל ימית, והוא התבצר בשכונת האיקסים על הגג. "כשדובר על הגירוש מגוש קטיף, הייתה לי איזושהי התנסות מוקדמת, וראיתי שזה הולך להתממש". "הוא גם אמר לי את זה במפורש: 'תדעי לך, זה יקרה. הם מסוגלים'", מוסיפה רבקה.
עם זאת, משאל מתפקדי הליכוד עורר תקווה אצל רבים, בהם סודי, שאולי הגירוש יימנע. פגישה אחת אצל הרב פירר גרמה לו להתפכח. "אני בקשר עם הרב פירר ומתייעץ אתו במקרים מסובכים. בסיום אחת מהפגישות הוא שאל אותי: 'אתם מתארגנים על זה שאתם צריכים לעבור דירה, כן?'. אני מחזיק ממנו אדם פרגמטי וגאון, וכששמעתי את זה – הבנתי. זאת הייתה עבורי סטירת לחי".
באותה תקופה היו ילדיהם בני 18 עד שנתיים וחצי, ולרבקה ולסודי היה חשוב לשתף אותם במאבק. בהתקרב המועד, סודי החליט לערוך ישיבה משפחתית אינטימית באגם. "הוא אמר לילדים: תשמעו, זה יקרה", משחזרת רבקה. "צה"ל מסוגל לעשות את זה, אבל זה פשע, ואנחנו נתנגד ולא נשתף פעולה. כל אחד מכם יחליט איך הוא רוצה לפעול. עד היום הם זוכרים את השיחה הזאת".
לפני שהחיילים פרצו אליהם הביתה, סודי אסף שוב את הילדים ודיבר איתם. "זה היה אקט חינוכי שנועד למזער את הטראומה, וסודי עשה את זה באופן יוצא מן הכלל. הוא רצה לתת לילדים כלים להתמודד עם קושי, ואמר: זה מה שאנחנו מאמינים בו, ומה שקורה פה הוא נגד האמונה שלנו. לא מגרשים יהודי מביתו בארץ ישראל. עשינו איתם קריעה בבגד לאות אבל. כל אחד בחר איך להגיב: מי ילך על הרגליים, את מי יצטרכו להרים, ומי יתנגד בצורה זו או אחרת. אפשרנו להם להיות חלק מהדבר הזה".
בסרט התיעודי 'יהודי מגרש יהודי' שערך סודי, המתעד מקרוב את הגירוש מביתם, ניתן לראות את מהלך הגירוש ואת הילדים הבוגרים נאבקים להישאר בבית, כשאחד השב"חים (השוהים הבלתי חוקיים) נחתך מזכוכית בעת הפריצה לדלת והבן הבכור נתלש בכוח מעליית הגג.
לא חששתם להעביר את הילדים כזו טראומה?
רבקה: "אנחנו משפחה ששמה הכול על השולחן, ומשתדלים לתת להם כוחות וכלים להתמודדות עם הטוב ועם הרע. כשהם רואים את אבא ואמא מתמודדים איך שאנחנו בוחרים להתמודד, כולל לבכות, להתפרק ולכאוב, זאת דוגמה אישית. הם חלק מאיתנו, ומהבחינה הזאת הם מאוד שמחים שהם חוו, התנגדו, והיו חלק ממהלך היסטורי גורלי לעם ישראל".
סודי: "אנחנו יודעים שליהודי יש ציווי ללכת בדרך ה' ולעשות את כל המוטל עליו, גם במישור הפרטי וגם במישור הציבורי. גדלתי בישיבת קריית ארבע, ורבותיי היו הרב ולדמן ז"ל והרב דב ליאור שליט"א. התחנכתי שברגע שפעמי הגאולה מתחילים, ויש לך אפשרות, אתה תעשה הכול למלא את התפקיד שלך בעניין הזה. גם עכשיו, בשירות בעזה, התפיסה הזאת מלווה אותי".
את דבריו המצולמים של סודי המנבאים מה יקרה בשבעה באוקטובר ומצוטטים בראשית הכתבה, הם לא רואים כאמירה יוצאת דופן. "כל ילד בן חמש שראה את הפצמ"רים ואת הפצצות שיורים עלינו, הבין שכשאנחנו לא נהיה שם כחומת מגן, זה יגיע הלאה וייכנס לתוך הארץ", אומרת רבקה. "סודי חווה על בשרו את הפצועים, ואמר את זה ממש מדם ליבו".
המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ה,
קרדיט:רקפת גרוס
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
