כשהנחתי מידי את הספר 'מה אתה יודע על געגוע', היה לי ברור שהדסה בן ארי היא אישה שיודעת משהו על אהבה ועל געגוע, וידעתי שארצה לראיין אותה.
כשאני חונה ליד ביתה בפרדס חנה, מקבלת את פניי חניית עפר פשוטה בצל העצים, אפילו בלי מדרכה. הבית שאליו אני נכנסת גדול ורחב ידיים, והמעבר ביניהם נדמה כמו מראה של הדסה עצמה: אישה שיודעת לעשות דברים גדולים, אך מחפשת לשמור על פשטות, משפחתיות וחמימות.
עד שפרצה המלחמה היא בכלל גידלה את ילדיה בבית ולא חיפשה לפרוץ החוצה. במשך שנים שמרה בקנאות על ביתה מאור הזרקורים שהופנו אליהם בתור משפחתו של אחד הזמרים המפורסמים והמצליחים בארץ, אבל השנתיים האחרונות שינו את מסלול חייה לכיוון שלא צפתה, זמן קצר אחרי שילדה את בתה השביעית.
"בדיוק עברנו לבית הזה, ולראשונה היה לי חדר עבודה. אמרתי: איזה באסה שעכשיו החדר הזה יהיה ריק שנה, כי אני הולכת ללדת. אבל כעבור כמה חודשים נכנסתי אליו בטירוף", היא נזכרת. "כשהתחלתי עם 'מלחמה של גיבורים' הייתי עם תינוקת, חודשיים אחרי לידה קיסרית, עם עוד שישה ילדים בבית, כשאבא שלהם מופיע בבסיסים, בהלוויות. אם לא המלחמה, שום דבר לא היה מוציא אותי. אני רגילה להיות בבית, ולצאת מאזור הנוחות זה אף פעם לא כיף. אבל בגלל שזו הייתה מלחמה, התגייסתי למה שהיה צריך".
הפרויקט 'מלחמה של גיבורים' שיזמה, הנגיש לילדים בזמן אמת את סיפורי המלחמה והגבורה בשפה המותאמת להם, ויצא בהמשך כספר בעריכתה. אחרי הספר בעברית הגיע גם תרגום לאנגלית, ובהמשך יצאה בן ארי לסבב הרצאות בארצות הברית ובלונדון בעקבות הספר. "אמרתי, מי יעשה לזה את היח"צ, מישהו מעונב מניו יורק או אמא לשבעה ילדים מישראל?" היא מתארת, "ובאותה נשימה אמרתי לעצמי, נראה לך? איך תטוסי? התינוקת שלך עוד לא בת שנה, לא דיברת באנגלית מאז כיתה י״ב בערך, אין סיכוי. אבל שכנעתי את עצמי: לא נורא, פחדים אחר כך. את עוד לא טסה, רק תלמדי אנגלית".
לצד החשיפה אל העולם היא פתחה לראשונה דף פייסבוק, ובו היא משתפת מהעשייה שלה. אולם הפוסטים שנגעו בי במיוחד עסקו דווקא באימהות שלה. היא טוטאלית באימהות, בצורה שנדיר למצוא היום. מתעקשת לקבל את הילדים בשתיים, לעשות עם כל אחד מהם דייט שבועי, ובעיקר – מבקשת להיות נוכחת בצורה משמעותית בחייהם מבלי לברוח להסחות של העבודה והחיים שמחוץ לבית.
"אנשים רואים עכשיו שאני כאילו מתפוצצת אל העולם", היא אומרת בכנות, "ואני עוד מנסה לשים לעצמי ברקסים. אני לא רוצה להגיד לך אפילו כמה דברים יש לי על שולחן העבודה, פרויקטים שחשוב לי לקדם אותם, ואני מרגישה שהם דחופים. אני מנסה לעצור את עצמי, כי בכל אופן יש לי ילדים, ולא מתאים לי המתח בין העבודה לאימהות. בא לי את הילדים שלי ושאף אחד לא יספר לי שספר הוא יותר חשוב מילדים".
לא קשה לך לוותר על פרויקטים לטובת גידול הילדים?
"ברור שהמתח קיים. אני הגעתי מחברה שבה עודדו אותי להתקדם ולהתפתח ולהיות ולממש. והרגשתי שבחיפוש שלי, קודם כול יש לי את הקונטרה, שאני שואלת: שנייה, רגע, מה הערכים שחשובים לי? דווקא הדליק אותי המימוש כאמא הזאת שנמצאת בבית, ואיזה יופי שקריירה אני אעשה מגיל 40 עד 80. כשהייתי קטנה זה היה יותר 80, היום זה גם 90. בוא'נה, 40 שנה קריירה, מדהים! עכשיו הילדים זה הדבר הכי חשוב".
בעצם עשית מרד הפוך.
"בדיוק. זה הדבר הראשון, והדבר השני הוא שפשוט היה לי נס. היה לי נס שאלוקים לקח ממני את הרצון להיות 'משהו' ובאמת גרם לי להיות שבעת רצון. שאלו אותי מה החלומות שלי ועניתי שאני חיה את החלום עכשיו. זה לא תמיד נוצץ, רוב הזמן את צריכה לנגב שאריות מהרצפה, אבל מדהים, זה החלום שלי".
אהבה למילה הכתובה
היא בת 37. גדלה ברחובות כבת רביעית במשפחה של שישה ילדים. אביה, ברוך, עבד בחיל האוויר ("הוא עשה שם הכול חוץ מלהיות טייס"), ואמה הני הייתה מעצבת אופנה עוד לפני שהביטוי היה מוכר במגזר ("כל הנשים שגרו בגוש קטיף הגיעו לאמא שלי לקנות בגדים, כולן ידעו ששמלות צנועות זה הני רגב"). בשנות ילדותה אמה החלה לעבוד מחוץ לבית, והדסה נשארה שעות רבות לבדה. "הייתי רואה הרבה טלוויזיה, ולכן היום אני פשוט לא מסוגלת. אני אף פעם לא רואה, לא סרטים ולא סדרות, כי היה לי הרבה מזה".
בשנים האלה היא גם גילתה את האהבה למילה הכתובה. "הייתי קוראת מלא ספרים. אבא שלי היה מביא לנו מהצבא ספרים על חיילים גיבורים, אלה שקיבלו את עיטורי העוז והמופת, וקראתי הרבה מזה", היא מספרת. "כשהתחלתי עם 'מלחמה של גיבורים', בשלב מסוים נזכרתי שכשהייתי מדריכה, בתחילת כל פעולה היינו מדברות על דמויות מופת כמו בן־גוריון, יוני נתניהו, הרב נריה. היינו מספרות סיפורים מעוררי השראה. ומי שסגרה לי מעגל היא חניכה שלי משבט נבטים, שגרה היום בשדרות. הם פונו, וכשהם חזרו לעיר, ההנהלה של בית הספר היסודי שבו היא מלמדת אמרה שעוד מוקדם לדבר על מה שהיה, אבל היא אמרה שחייבים לספר סיפורי גבורה. הגעתי להרצות בשדרות ובאתי לבקר אותה בבית שלה. היה לי מאוד מרגש לשמוע אותה".
בשנות התיכון וההדרכה בבני עקיבא גילתה בן ארי עולם רוחני שלם שלא הכירה מהבית. "יש לי סיפור מצחיק", היא נזכרת בחיוך. "כשהייתי בת 14 והאינטרנט היה בחיתוליו, הייתה רשת חברתית בשם מירק שהיינו מתכתבים בה, והתחלתי להכיר אנשים מכל הארץ. ואז אני וחברה מהאולפנה המצאנו איזו מילה – פצ'נגה. אמרתי: הלוואי שכולם יגידו פצ'נגה. התחלתי ללמד אנשים את המילה, ואחרי זמן אמרו לי, את לא מבינה, בקריית שמונה אומרים פצ'נגה, בגוש קטיף אומרים פצ'נגה, החבר'ה של ישיבת מרכז הרב מכירים פצ'נגה. ופתאום, הרגשתי שאני בתפוצה ארצית! ומשהו בתוכי התרוקן. הייתי בת 14 ושאלתי: מה אני עושה עם זה? מה אני עושה עם החיים שלי?".
החוויה הזו הובילה אותה לחפש משמעות עמוקה יותר. היא הקימה יחד עם חברים גרעין שיעסוק באחדות ואהבת ישראל. דרך העיסוק בתחומים אלה היא נחשפה לכתביו של הרב קוק, והתאהבה. "אמרתי לאבא שלי יום אחד, אבא, יש לנו 'אורות הקודש'? אז הוא אמר לי שהוא לא מכיר וסיפרתי לו שזה ספר של הרב קוק. הוא קנה לי את הכרכים, והייתי יושבת וקוראת מלא 'אורות הקודש' וחושבת שאני מבינה. יש לי חברה טובה שעד היום לא שוכחת לי איך היא באה פעם לקרוא לי לסרט עם כל החבר'ה מהשבט ואמרתי לה, 'לא, שנייה, אני פה באמצע משהו, אני לומדת עכשיו'".
ההדרכה בבני עקיבא פתחה בפניה צוהר נוסף לעולם של עשייה ואידיאלים. בתקופת הגירוש מגוש קטיף היא יזמה מסע בעקבות מסע המושבות של הרב קוק, והוציאה אוטובוס לצפון להיפגש עם הנוער של דגניה. "הרכזים שלי הדליקו אותי על הקדושה. אמרתי, וואי, להיות אדם חי, להיות אדם פועל – זה הולך עם קדושה. הקדושה לא מכבה, היא מדליקה, ממש".
רואים שאת דלוקה עד היום. איך את שומרת על האש הפנימית?
"מילדות, כל הזמן ישב לי מול הראש המשפט: רק שאני לא אהיה מבוגר עייף. דיברנו על זה הרבה, החברים, שאנחנו לא רוצים שימותו לנו האידיאלים". בפועל, היא מסבירה שבשבתות היא קוראת רק ספרי קודש. "היום אני כן אקרא גם ידע מקצועי שגורם לי למחשבות ולהתבוננות, אבל בכל השנים למדתי בשבתות רק קודש. ואני גם לומדת עם הילדים שלי, ויש שיעור שאני מעבירה אצלי בבית בשמונה השנים האחרונות".
להצליח ללמוד כל שבת ספרי קודש? אני מצדיעה לך.
"היו שנים שבהן הרגשתי שאני לא יכולה לקרוא כלום, גם לא את הרבנית ימימה, שזה כמו סטנדאפ של הקודש. אבל הייתי מאוד מתאמצת, תמיד. לומדת אפילו פסקה אחת, ולא רצה על מהלך שלם. זה משתנה עם השנים, הריונות, לידות, אחרי", היא מדגישה, ואומרת שהעיקר זה ההשתדלות. כחלק מההתמדה בלימוד היא לומדת בכל ערב עם ילדיה את פרשת השבוע, ובשבת הם לומדים פרק בתנ"ך, וכך הקיפו כבר את רוב ספרי הנביאים.
בגיל 20 נישאה לחנן, אז תלמיד ישיבת רמת גן. היא למדה תואר בתקשורת ובמדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, ובמקביל החלה לערוך את מגזין הנשים 'הלל', שהתאחד בהמשך עם המגזין שאתן אוחזות כעת. ביחד עם חנן הקימה גם את מגזין 'מקום בעולם' לנוער, ותוך כדי היא גידלה את ילדיה עד גיל שנתיים בבית. אחרי המיזוג של 'הלל' עם 'פנימה', היא הפכה לעצמאית בתחום של כתיבה ועריכת תוכן.
המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,
קרדיט: תחיה פרץ
צילום: שירן כהן
איפור: דפנה דימרי – איפור | שיער | גוונים
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
קרדיט: תחיה פרץ
צילום: שירן כהן
איפור: דפנה דימרי – איפור | שיער | גוונים
