שום דבר במראה של מור שעל (39) אינו מסגיר את העובדה שאת רוב ימיה היא מבלה לצד אנשים ברגעים ובמקומות הכי נמוכים וכואבים שלהם. היא מגיעה יפה ומחויכת, עם כובע המצחייה האייקוני, זה שכבר מזוהה איתה מהסרטונים שהיא מעלה לרשתות, ומי שרואה אותה לראשונה יתקשה לגשר על הפער בין העולמות שבהם היא חיה. בין פגישות עם עורכי דין, אפוטרופוסים ותורמים לעמותה ובין שיטוט ברחובות, שיחות נפש עם חסר בית הזקוק למנת הסם שלו, וחיבוק לאישה מכורה שנכנסה להיריון בנסיבות קשות. 

אנחנו נפגשות בבית קפה, לא רחוק מהדירה שלה בנמל חיפה. ברחוב חולפים מדי פעם דרי רחוב, והתפאורה כמו מתאימה את עצמה לריאיון. אך את עיקר פעילותה מקיימת מור בתל אביב, רחוק מעיר הולדתה ומהמקום שאליו היא חוזרת לישון – אבל קרוב אל ליבה.

 

"העולם הכי מרתק"

 

כמו הרבה דברים שנולדו ממשבר, גם 'פרויקט דיירי הרחוב' של מור שעל, שהפך לפרויקט חייה, התחיל בתקופת הקורונה. דווקא כשהעולם היה סגור ומסוגר, נפתח בפניה עולם חדש שלא הכירה.

אחרי שנים של חיפוש משמעות, מעבר בין עבודות ומעבר גאוגרפי מחיפה לתל אביב, החליטה שעל כי זו התחנה האחרונה שלה לפני המעבר לחו"ל. היא חסכה כסף ותכננה לקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד כדי למצוא, אולי, משמעות לחייה. אך אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. השמיים נסגרו, ואיתם גם האפשרויות, והיא מצאה את עצמה סגורה בדירה של 20 מ"ר לבדה. הנוף שנשקף מהחלון שלה ברדיוס מאת המטרים המותרים היה דרי הרחוב. 

"ישבתי על החלון הקטן בדירה שלי באלנבי בתל אביב, לבד. היה לי משעמם, אי אפשר היה לצאת, הייתה דממה ברחוב ואף אחד עוד לא באמת הבין מה זו הקורונה בכלל", היא נזכרת. "פתאום ראיתי דרי רחוב עוברים וצועקים. קלטתי אותם מהחלון והתחלתי לדבר איתם, לזרוק להם בקבוקים, סנדוויצ'ים, ואז הבנתי שהם מעניינים אותי.

"לא הבנתי בדיוק למה הם סקרנו אותי כל כך, אבל שאלתי אם הם יזרמו שאצלם אותם. ובום, זה התחיל. חמש שנים מאותו יום, אנחנו עמותה שבזכותה 15 איש יצאו מהרחוב, ושניים מהם הפכו להיות הורים. השתנתה התודעה. הכרתי את העולם הכי מרתק שיש לנו במדינה, עולם דרי הרחוב".

העולם שכל כך מסקרן את שעל הוא בדיוק העולם שממנו רוב האנשים ממהרים להסיט את המבט. הוא קיים, אך רק בשולי המחשבה, במחשכים, במקום שלא רוצים להגיע אליו – עד לרגע שנאלצים לפגוש בו פנים אל פנים. 

בניגוד לכל היגיון, דווקא במקום הזה, הנידח, שעל מרגישה הכי בבית. "הרחוב מתייחס אליך כאל פנינה", היא אומרת בחיוך, "הוא ממרק ומסיר את כל המחסומים. הכול יורד – האגו, התארים, הכול, ובאיזשהו שלב אתה נשאר רק איתך בתוך הראש שלך.

"לדרי הרחוב יש קשר קרוב איתו", היא מצביעה מעלה אל השמיים, "מי שרוצה להרגיש קדושה – שילך לרחוב".

 

 עוף מוזר

היא גדלה בחיפה, על הכרמל, ונחשפה כאמור לדרי הרחוב בחיפה ובתל אביב, שם החלה לשאול את עצמה שאלות. "הייתי מסתובבת ורואה אותם צועקים ברוטשילד. על ספסל בשדרה את רואה בן אדם שמזריק לעצמו בצוואר, ואנשים פשוט עוברים וממשיכים. זה היה משגע אותי, הייתי מדברת על זה עם חברים ושואלת: איך יכול להיות שקיבלנו את התופעה הזו כנורמה? מי מדבר איתם? איפה הם אוכלים? איפה המשפחות שלהם? לא סתם הייתי סקרנית לגביהם. כשהסתכלתי עליהם ראיתי את עצמי. הם עשו לי את השינוי הכי גדול בחיים".

כבר מגיל צעיר, היא מעידה על עצמה, הייתה ילדה שונה, כזאת ששואלת שאלות קיומיות על העולם. "מגיל 13 הייתי חושבת על אלוקים, ולמה אנשים לבושים ככה ולא אחרת. תהיתי על קנקנו של העולם. הייתי עוף מוזר, הילדה המשוגעת. התרגלתי לזה. אני חושבת שדרי הרחוב הם המראה הכי חזקה שלנו, כי כל אחד מאיתנו יכול ליפול. 

"הרחוב הוא אומנם פתוח, אבל הוא כלא תודעתי", היא מסבירה, "כי רובם מכורים לסמים, והם מקדישים את חייהם, בלית ברירה, לעבודת ההתמכרות. וזו עבודה אינסופית: הם צריכים להשיג כסף, לקנות מנה ולשבור קריז. הם כבר לא נהנים מהסטלה כמו בהתחלה, הגוף פשוט חייב את החומרים האלו".

המשפחות של דרי הרחוב מלוות אותם?

"המשפחות סובלות, אך נמצאות שם תמיד ומנסות לעשות הכול", היא מדגישה, "אבל זה גורר את כל המשפחה למטה, ויש לא מעט בני משפחה שמתאבדים או נפטרים משיברון לב. בן משפחה כזה לוקח את המשפחה למקום נפשי ופיזי מאוד קשה, ובאיזשהו שלב המשפחה צריכה להחליט אם להיגרר איתו למטה, לרחוב, או לנתק את הקשר.

"והאמת היא שהמשפחות לא צריכות להיות שם", היא מפתיעה. "כשבן אדם נמצא בנפילה, מי שמצליח לעזור לו הם לרוב אנשים זרים, כי מול המשפחה יש הרבה משקעים. הם מודעים לכך שהם גורמים למשפחה שלהם הרבה צער, ולכן היחסים איתם תמיד יהיו טעונים ברגש. לעומת זאת, מאדם זר הם לא יחושו שיפוט או אכזבה. דרי הרחוב בורחים מלהרגיש, והמשפחות גורמות להם להרגיש באקסטרים".

את יכולה לשרטט פרופיל משפחתי שמצביע על סיכוי שמישהו מבני הבית ימצא את דרכו אל הרחוב?

"לא, ברחוב יש הכול מהכול", היא פוסקת. "יש משפחות שבורות, עניות, עשירות ומשכילות. המכנה המשותף של הנפגעים הוא מצוקה נפשית לא מטופלת. לפעמים המשפחה מתעלמת מהכאב שהפך להיות גדול מדי, והם מחפשים איך לברוח ממנו. ברגע שדרי הרחוב ברחו לסם – זה 'דד אנד'. גם אם מתחילים בקטנה, המצב מידרדר, פוגשים פחות ופחות חברים ומשפחה, לא הולכים לעבודה, הימים מתערבבים, פחות אוכלים ושותים, ורוצים יותר מהסם. הגוף מתרגל לחומר, ומשם מגיעים לרחוב. 

"הרחוב הוא מקום שהנפש האנושית לא יכולה להכיל", מתארת שעל. "יש שם חוסר הגנה מוחלט, וכדי לשרוד את זה מנסים לעבור למציאות אחרת, על ידי שימוש בסמים".

היא מספרת על נועם, בחור נורמטיבי ממשפחה טובה שבגיל 13 סוחר סמים דרדר אותו לרחוב. "אמא שלו הייתה רודפת אחריו ברחובות, ולבסוף נפטרה מדום לב. יש אנשים שהגיעו למצב הזה והם לא מצליחים לקום. אני כבר רגילה לצד הכואב של החיים".

היא מדברת בכנות על המקומות החשוכים שבתוכה, שדרכם היא מצליחה לקבל באהבה ובהזדהות את המקומות החשוכים שהיא פוגשת ברחוב. "יש לי נפש מתוסבכת כבר מגיל צעיר, נטיות אובדניות, דיכאונות. החושך תמיד קוסם לי, וכשאני איתם אני מרגישה בבית. החושך שלהם לא מאיים עליי, לא מרתיע אותי. אני שם בשביל להדליק אור.

"אני יכולה להיות איתם ברחוב, ואז בבית יש לי ג'ט־לג, אני צריכה להוריד ולקלף כדי לחזור לנורמה. אבל באמת, הנורמה שלי היא איתם. שם אני בבית, טבעית. הם רואים אותי. אני לא חושבת שמישהו ראה אותי כמו שהם רואים אותי. כשהם נופלים, אני נופלת. כשאני מרימה אותם, אני מרימה את עצמי. הם רואים בי אור, אבל אני רואה את עצמי דרכם. הם האנשים שלי, שמילאו אצלי את החלל שחיפשתי כל כך הרבה שנים".

את לא מפחדת ליפול בעצמך?

"אני נופלת, אבל זה כבר לא מפחיד אותי", היא משיבה בביטחון. "יש לי היום יותר כלים להיות במקומות נמוכים ולעלות בחזרה למעלה. לדוגמה, היה יום שקמתי ברע והייתי במקום נמוך, אז יצאתי מהבית ופגשתי את גיא, דר רחוב אלכוהוליסט. הוא הסתכל עליי ואמר לי: משהו עובר עלייך, בואי שבי. 

"ישבנו על קפה, הוא התחיל לדובב אותי, ושנינו בכינו", היא מתארת. "יצאתי משם כאילו ישבתי עם פסיכולוג. זה עטף אותי, ופתח לי את היום מחדש. זה מה שקורה לי איתם. הם מרימים אותי, וזה גורם לי להרים אותם. כשהם רואים אותי הם ישר אומרים לי, 'מתי תשלחי לי את הסרטון', או 'תצלמי אותי'. אני כמו אמא מרובת ילדים", היא צוחקת, "זאת תחושה שאני לא מקבלת בשום מקום.

"הם כמו ילדים", היא ממשיכה, "הם מרגישים שיש מישהו קרוב שאוהב אותם וידאג להם, אז הם מרשים לעצמם להיות ילדים. אני מדברת איתם, שרה איתם, חוזרת להיות ילדה איתם בעצמי. העבודה שלי היא לבוא ולהגיד להם שיש בעולם הזה גם כיף, לא רק רע. ולעשות איתם כיף. ברגע שכיף להם, הנפש שלהם מתחילה לעבור שינוי".

המשך הכתבה בגיליון חשוון תשפ"ו,

 

קרדיט: טל ביסמוט

צילום: אריק סולטן 

איפור: מוריה ארנוולד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן