בחול המועד סוכות הלכתי לאיקאה לבד עם שני הבנים הקטנים שלי. יש שיגידו שזה מתכון לאסון או מתכון לעגלה עמוסה בשטויות שאנחנו לא צריכים. אבל הייתי צריכה לעשות משהו אחד בשבילי בחג הזה. בעלי היה בצבא, ואני ניסיתי להרגיש קצת חופש. אז אחרי טיול אופניים וביקור בחווה הורדתי פקודה לבנים להתיישר עם משימת איקאה. העיקר שלאמא יהיה משהו חדש שהיא אוהבת. זה לא שאני לא נהנית עם הילדים שלי. אבל בא לי לפעמים להרגיש כמו עצמי, ולא רק להיות טישו אנושי או מתקן נשיאה.
דניאלה וייס, יושבת ראש תנועת 'נחלה', הגיעה נחושה שהריאיון הזה לא יהיה "בנאלי". כבעלת ניסיון בראיונות בתקשורת הישראלית והעולמית, נראה שמאסה במה שנטחן עד דק ובמה שמצופה שתאמר. היא מחלקת עצות לצלמת ואינה מוכנה להצטלם בשילוב ידיים. "אני לא משלבת ידיים מתוך עיקרון", היא מבהירה, "הידיים צריכות לעבוד". את רשימת השאלות שהכנתי לקראת הפגישה בינינו אני זונחת מול שטף המילים העוצמתי של היושבת מולי, אשת הברזל של ההתיישבות.
שמונה ימים בשנה מצווים עלינו חז"ל: תזכרו אותן, "שאף הן היו באותו הנס". אומנם גם בפסח אנחנו יודעים שבזכות נשים צדקניות נגאלנו, וגם בפורים אנחנו מציינים את חלקה של אסתר, אבל בחג שמהותו היא דווקא מלחמה גברית מאוד, קבעו חז"ל את מצוות החג המרכזית, הדלקת הנרות, כזו שמכריחה אותנו לראות אותן, את נשות המלחמה ההיא.
אירועי הענק של "צמאה תשפ"ו" נפתחו אמש (שלישי) בהצלחה מסחררת עם אלפי משתתפות שגדשו את בנייני האומה בירושלים.
"אתם חייבים לבוא איתנו". לפני יותר מעשור, בערב רגיל למדי, החברים שלנו הפצירו בנו להצטרף אליהם לנופש באילת בחג החנוכה. לא הכרנו את הטרנד, אבל המחירים היו סבירים, אז זרמנו. נו, וגם החברים היו חמודים מאוד.
איזה בית כנסת יפהפה! ארון הקודש עם פיתוחי העץ שבה את ליבי, נמסתי מול הפרוכת שנרקמה בעבודת יד, וספרי התורה המהודרים הקסימו אותי. החמימות של מקדש המעט עטפה אותי ברכּות, והתפללתי על שבורי הלב
כשאנחנו לא במודעות, החיים ממשיכים, אבל אנחנו קצת נעלמות בתוכם. אנחנו מגיעות ליעדים, אבל לא באמת חוות את הדרך. כשאנחנו עייפות או לחוצות, אנחנו מגיבות בצורה אוטומטית ומפספסות את עצמנו: את התחושות, את הצרכים, את האפשרות לבחור. כשאין מודעות, ההרגלים, הפחדים והשגרה מנהלים אותנו, וזה השורש להרבה תסכול וכאב פנימי.
איזה מטורף זה לגדול כנערה בתקופה הזו. עוד לא עברנו את הקורונה ששיבשה את כל השגרה, וכבר פרצה המלחמה, עם הפחד וחוסר הוודאות, ושוב דרשה מהן להתמודד. אני פוגשת את הנערות האלה באלפים בסדנאות שלי, רואה את התהליכים שהן עוברות ואת האתגרים שהן צריכות להתמודד איתם, ולא מפסיקה להתפעל.
כור, שנולד עם שיתוק מוחין ונשלח בעצת הרופאים למוסד. בריאיון חשוף היא מדברת על הבדידות שחוותה כאם לילד עם צרכים מיוחדים, על השינויים שחלו בחברה מאז ועד היום ועל כוחם המרפא של אהבה, שיתוף וחמלה עצמית
אנחנו עומדים בחלון ומחכים לגאולה שתבוא
