מסתכלים לשמיים ושואלים:
אנחנו עומדים בחלון ומחכים לגאולה שתבוא
כתבות מאת: מגזין פנימה
יפה כלבנה
כסלו אות החודש: ס סמ"ך מביאה הארה רוחנית לסמוך ולהישען על ה'. זו אות מתעתעת: על פניו נראה שהיא סוגרת ומרמזת תנועה של סוף, אבל בעומק היא מגלה את התנועה האינסופית של האור, ואת הסוד של האור המקיף, הסובב כל עלמין. זו התודעה שאני רוצה להטמיע בי ובילדיי, ולכן אני קונה להם סביבון, שידעו שה' סובב ומקיף אותם ושומר עליהם. כשאני מודעת לאור האלוקי האינסופי המקיף אותי ואת כל הבריאה, אני מאפשרת לאור הזה גם למלא אותי.
לא מנצחים אותי
גם כשהחיים לא האירו להם פנים, הם מצאו בתוכם את הכוח לגבור על כל המכשולים. בכתבה מיוחדת לכבוד חג הגבורה פגשנו אנשים שהפכו קושי להזדמנות, כישלון להצלחה, ואת הבלתי אפשרי לסיפור חיים מעורר השראה. אנשים שניצחו כנגד כל הסיכויים
חוגגת גאולה
עכשיו, לפני הגאולה, העולם עובר ניקוי יסודי: כל השקר, הזיוף, מה שלא באמת – צף למעלה. חשוב שנזכיר לעצמנו שזה לא סימן לקריסה. הפוך, זה סימן לריפוי
שאלי את הרופאה
כותבת: ד"ר שרון אסרף, המרכז הרפואי מעיני הישועה
הכותבת היא רופאת נשים בכירה באגף נשים ויולדות ורופאה אחראית במרפאת פרינאום במרכז הרפואי מעיני הישועה
הריטריט האמיתי
בחשוון, אחרי כל סערת החגים של תשרי, נוחת עלינו שקט ללא מאמץ. יש מי שמרגישה בו ריקנות, ויש מי שרואה בו הזדמנות. בעיניי, זהו הזמן להשריש – לנטוע עמוק את מה שאספנו בחגים
אקונה בטטה
אחרי החגים כבר כאן, ומתחילים לחזור לקצב של שגרה. למרות ששגרה זו מילה שמאוד מוזר לי להשתמש בה בזמן שהרוחות עדיין סוערות. כל יום עדיין מלווה במחשבות על החטופים, והלב עם המשפחות החסרות ברחבי הארץ. בתקווה שעד שתקראו את המילים האלה, המלחמה כבר תהיה מאחורינו וכולם יחזרו בריאים ושלמים.
החיוך והעיניים המאירות אינם מסגירים את עולמה הסוער של מור שעל, האישה שהפכה למושיעה של דיירי הרחוב. בשיחה פתוחה היא מספרת על הפרויקט הקטן שהתחיל בקורונה והפך לעמותת חסד, על האנשים שנכנסו לה ללב (וגם שברו אותו לא פעם), ועל ההתמודדות עם החושך הפנימי שבתוכה מול האור שהיא ממשיכה להפיץ
באמצע החיים
הן הכירו כשנענו למודעה של המנהל הקהילתי באחת השכונות בירושלים, וארבעת המפגשים המכוננים קשרו ביניהן קשר אמיץ שלא היה נעשה אילולא הקושי המשותף. שלושתן עברו מזמן את שנות השלושים לחייהן, הן אימהות לילדים בוגרים, ואחת מהן אפילו סבתא לנכדים ולנינים. הן מצליחות מאוד, כל אחת בתחומה, אך לשלושתן מאפיין משותף שאינו נראה לעין: הן סובלות מהפרעת קשב וריכוז משמעותית – והן גילו זאת רק אחרי גיל 40.
מבין השורות
בשמחת תורה תשפ"ד נקראו חיילי הרבנות הצבאית למשימה הקדושה – טיפול בחללי המלחמה.
בזמן שהם יצאו לשטח, הנשים שנשארו בבית היו שותפות מלאות לאתגר: מהכנת חלות לשבת ועד יצירת מרחב עוטף לבני זוגן, שחיפשו נחמה בין הימים הקשים. אך כשהמחיר הכואב נחשף, הן הבינו שצריך לעשות יותר, ויצאו לפעול גם בזירה הציבורית, למען הכרה וליווי.
כעת הן מדברות מתוך תחושת שליחות על הצורך במערך תמיכה משפחתי ובטוחות שהחוסן הלאומי מתחיל מהבית.
