דניאלה וייס, יושבת ראש תנועת 'נחלה', הגיעה נחושה שהריאיון הזה לא יהיה "בנאלי". כבעלת ניסיון בראיונות בתקשורת הישראלית והעולמית, נראה שמאסה במה שנטחן עד דק ובמה שמצופה שתאמר. היא מחלקת עצות לצלמת ואינה מוכנה להצטלם בשילוב ידיים. "אני לא משלבת ידיים מתוך עיקרון", היא מבהירה, "הידיים צריכות לעבוד". את רשימת השאלות שהכנתי לקראת הפגישה בינינו אני זונחת מול שטף המילים העוצמתי של היושבת מולי, אשת הברזל של ההתיישבות.
שמונה ימים בשנה מצווים עלינו חז"ל: תזכרו אותן, "שאף הן היו באותו הנס". אומנם גם בפסח אנחנו יודעים שבזכות נשים צדקניות נגאלנו, וגם בפורים אנחנו מציינים את חלקה של אסתר, אבל בחג שמהותו היא דווקא מלחמה גברית מאוד, קבעו חז"ל את מצוות החג המרכזית, הדלקת הנרות, כזו שמכריחה אותנו לראות אותן, את נשות המלחמה ההיא.
כשאנחנו לא במודעות, החיים ממשיכים, אבל אנחנו קצת נעלמות בתוכם. אנחנו מגיעות ליעדים, אבל לא באמת חוות את הדרך. כשאנחנו עייפות או לחוצות, אנחנו מגיבות בצורה אוטומטית ומפספסות את עצמנו: את התחושות, את הצרכים, את האפשרות לבחור. כשאין מודעות, ההרגלים, הפחדים והשגרה מנהלים אותנו, וזה השורש להרבה תסכול וכאב פנימי.
כור, שנולד עם שיתוק מוחין ונשלח בעצת הרופאים למוסד. בריאיון חשוף היא מדברת על הבדידות שחוותה כאם לילד עם צרכים מיוחדים, על השינויים שחלו בחברה מאז ועד היום ועל כוחם המרפא של אהבה, שיתוף וחמלה עצמית
אנחנו עומדים בחלון ומחכים לגאולה שתבוא
עכשיו, לפני הגאולה, העולם עובר ניקוי יסודי: כל השקר, הזיוף, מה שלא באמת – צף למעלה. חשוב שנזכיר לעצמנו שזה לא סימן לקריסה. הפוך, זה סימן לריפוי
כיצד משפיע החושך על מצב הרוח שלנו? מה חוללה המצאת הנורה לאנושות? ומה תפקידו של האור שנגנז לעתיד לבוא? // עם כניסתו של שעון החורף וריבוי שעות החשכה, נכנסנו לתוך האפלה הסמיכה, והבאנו תגליות חדשות, תובנות עמוקות וניצוצות של אור // פרויקט חורף
אף אחד לא הופך להיות פתאום מוסר נפש על חברו. אף אחד לא הופך להיות דתי, ואין מושג כזה "מתחזק". איך אמר רום ברסלבסקי? "אני יהודי חזק!"
במהלך המלחמה פגשנו נשים מעוררות השראה שנשאו על כתפיהן כאב ואתגרים. אז הן דיברו מתוך השבר הטרי. כעת חזרנו אליהן כדי לשמוע מה שלומן, מהם הכוחות שגילו בדרך, ואילו יוזמות ותהליכים צמחו מתוך המשבר
נראה מי מהילדים ירים את הכפפה ויקים פה יישוב על שם גלעד. אם עד עכשיו הלכנו, עכשיו אנחנו נדהר" / לבנות ולהיבנות / נושאים בלב תקווה יוקדת
כשהגיע גואל הקרקעות משה זר ז"ל לשמחת בר המצווה בחווה שהקימה נכדתו, הוא ישב באוטו ומירר בבכי. "זה הרגע המאושר בחיי", אמר בהתרגשות. כעת, לאחר פטירתו, מספרות אשתו יעל ובנותיו על שנים של מסירות אין קץ לארץ ישראל ולמשפחה הענפה שבנו בעמל. הן משתפות בפיתולי הדרך, במחירים הכואבים ששילמו ובכוח המניע שמאחורי מפעל חיים יוצא דופן ומעורר השראה
