אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אך מי שבקיא בתחום יודע כי איור אחד, או יצירת אומנות אחת, שווים גם אלף תמונות. שבועות ספורים אל תוך מלחמת חרבות ברזל, ביקשנו ממיטב המאיירים והיוצרים לתת ביטוי לצפונות ליבם, לתחושותיהם בימים המורכבים האלו, ובכוח העט להביא אותם מן הלב אל הדף. במילים פשוטות ובקווים עדינים הם שרטטו את תנועתה העדינה של הנפש בימי מלחמה
הדבר הראשון שמרים אותי הוא קהילה. קהילה נשית טובה ותומכת שמרימה ועוזרת, אפילו אם זה ברמה של שיחת טלפון – מרומם לדעת שאני לא לבד
ראיונות ייחודיים ועדויות מסמרות שיער על אירועי גבורה והשגחה פרטית מראשית הלחימה | פרויקט מיוחד
לאט לאט אנחנו ניבנה, אנחנו נקום מתוך ההריסות, נתנער מעפר ונמשיך. אנחנו חייבים את זה לכל אותם קדושים שמסרו את נפשם. אין לאף אחד מושג מה באמת הולך להיות, כל מה שנשאר לנו זה להיתלות באמונה שלנו.
הלב שנמתח כדי להכיל לאהוב ולחבק ולעודד את כולם, שב לבית ריק ושומע את פעימותיו מהדהדות בתוכו. הרבנית שפירא מדייקת את התנצפות הציפייה של כולנו לחזור לשגרה.
הנשים של המלחמה האחרונה הן הצבא של רח"ל, רשות החירום הלאומית. הן ידעו צער אינסופי, הן התאבלו על מה שהבינו שלא יהיה עוד, וקמו מאסונן האישי לבקש על כל הבנים ועל כל האימהות.
מה עושה לך טוב? אילו פעולות ממלאות אותך באנרגיה מחודשת בסוף יום ארוך? קוראות פנימה משתפות
כשהשער ננעל זה אולי רק חיצונית, כי פנימית אני נועלת עליי את השער כמו שנועלים נעל. וברגע הזה של השער, פתיחת הלב, הרגע שהאור בו בוהק ויש גילוי פנימי גדול, השער הזה ננעל בתוכי, הופך להיות מי שאני
עמנו אינו שוחר מלחמה. אצלנו אין יריות להבעת שמחה, וראוי שגם לא יהיו יריות להבעת אבל. צלילן מעלה את טראומת הקרב
כשהקרבות שוככים והתותחים שוקטים, חוזרים חיילים רבים הביתה בעוד זוועות המלחמה ממאנות לצאת מראשם. נשים רבות שבעליהן היו בחזית והמלחמה הדירה שינה מעיניהן, מגלות דווקא אז שחייהן השתנו ללא הכר. התפרצויות זעם, התמכרויות, התנהלות כלכלית חסרת אחריות וקושי רגשי גדול הם מנת חלקם של הלומי קרב רבים. נשים שמנהלות מלחמה על ביתן הפרטי מספרות ומשתפות בקושי הגדול ובגעגועים העזים לבעל שאיננו עוד כשהיה