מאלכוג'ל ועד מטוש: מילון הקורונה הגדול שייעשה לכם סדר בסגר

מהיוצרים שהביאו לנו אוכל בצ'ופסטיק, רפואה אלטרנטיבית ואת עלי אקספרס, קיבלנו מגפה עולמית שהחלה מבחור אחד מוואהן, שהחליט שזה יכול להיות מעניין לטעום עטלף בפיתה. את ההשלכות על הביס הזה ספגו מדינות בכל העולם כשהנגיף התפשט במהירות מסחררת, ונכנס בשורה אחת עם מגפות היסטוריות כמו מגפת המוות השחור והשפעת הספרדית. 

מאז פרוץ הקורונה, או בשמה המדעי: COVID-19, למעלה משני מיליארד איש ברחבי העולם נשלחו להתכנס בבתים לחודשים רבים, תוך היצמדות לחדשות, למסכים, לנתונים ולגרפים לא מובנים בעליל. הנתון היחיד שעליו לא מצאתי עוררין, הוא הקורולציה המובהקת שנמצאה בין מניין ימי הסגר העולה ובין ירידה במצב הבריאות הנפשית של אימהות ברחבי הגלובוס. גם אנחנו, בישראל, עברנו כבר שני סגרים, ושרדנו כדי לספר.

לצד הבהלה, חוסר הוודאות והמשבר הכלכלי, חדרו אל חיינו מושגים חדשים שעד לפני שנה לא שמענו עליהם מעולם, וגם כמה מושגים שחוקים וישנים שחזרו לחיינו. יחד עם המסכות, הכפפות, האלכוג'ל, המטושים והמרפקים הגיעה מגפה אחת שהביאה הרבה בדידות ועצב, אך גם לא מעט חומר להומור, שהלוואי שבקרוב יהפוך לזיכרון רחוק.

 

• א- אלכוג'ל

נראה כי את המונח 'נקי כפיים' ייחסו חז"ל אל התקופה שבה רחצו ישראל את ידיהם בחומר הפלאי הנקרא בלעז אלכוג'ל, ונחשב כיום למוצר הצריכה הבסיסי ביותר בעולם. 

מחקרים חדשים שהמצאנו אף מוכיחים כי צריכתו עולה על צריכת המים העולמית. בעבר היה האלכוג'ל מנת חלקם הבלעדית של אנשי הרפואה והסובלים מאובססיה לניקיון, אך כיום הוא הפך לפריט חובה בכל חנות, בכל משרד ובכל תיק, והוא נמכר במחיר מופקע. האלכוג'ל דליק ביותר, מסריח למדיי, ואם תשאלו את אמא שלי – הוא לעולם לא יחליף רחיצת ידיים הגונה במים וסבון.

• ב- בידוד 

לבידוד נשלח כל מי שחזר מחו"ל (בינינו, לא מגיע לו?) ומי שבא במגע עם חולה מאומת. הבידוד כולל שהות ארוכה במעין כלא מאולתר – חדר סגור בבית או מחוצה לו. אחרי שעות וימים של בינג' סדרות, קריאת ספרים ותוויות של בקבוקים ריקים, מתחילים המבודדים לעסוק בפעילות ספורטיבית של טיפוס על קירות. למרות זאת, יש גם יתרונות מסוימים בבידוד, כמו דאגה המונית למצבך עם משלוחים מפנקים, כמה ימים של שקט בלי לשמוע את המילים "אמא, אני רעב…" וכמובן, הדובדבן שבקצפת, ה'רום סרוויס' שמגיע בדמות ארוחה שלוש פעמים ביום לפתח החדר, משל היית המלכה אליזבת ביום פגישות עמוס. 

• ג- גידול אקספוננציאלי 

גדילה כמותית ההולכת וגדלה באחוז גידול קבוע ובפרק זמן מוגדר. הגידול הזה נקרא גידול מעריכי, או בשפה המחקרית – אקספוננציאלי. בקיצור, הגרפים האלה שאנחנו לא מבינים בהם כלום, ורק מחפשים אם הקו של ישראל נמצא בעלייה או בירידה.

• ה- הפגנות 

מחאת האוהלים, מחאת הקוטג', מחאת העגלות, מחאת שקדי המרק (בטוח הייתה כזאת) ומחאת הנכים – כל המחאות בשנים האחרונות (טוב, אולי חוץ משקדי המרק) הם פרי גידולם של תסכול הולך וגובר של העם. הסגר הארוך, לצד האבטלה והקשיים הכלכליים, שאליהם נקלעו בעלי עסקים רבים, הוציאו אנשים אל בלפור, מול מעון ראש הממשלה, בקריאות מחאה. אך הכל כידוע, נגוע בפוליטיקה. מהר מאוד הפכה מחאת העצמאים ובעלי העסקים ממחאה צודקת למחאה פוליטית נגד ראש הממשלה. עם או בלי מסכות, בהתאם להנחיות או בניגוד להן, פקדו מדי ערב אלפים את רחוב בלפור בירושלים, ועוררו עניין תקשורתי נרחב, אבל בעיקר, עוררו את הילדים שניסו להירדם ברחובות הסמוכים. מי שצועק במגפון "הון-שלטון-עולם תחתון" בשמונה בערב, רבע ילד לא היה לו.

• הגבלות

מדי ערב, בחדשות השעה שמונה, קיבל העם היושב בציון הנחיות סותרות. מותר להתקהל עד 20 אנשים או עד 50 או עד 100 בשטח פתוח. כן בבית הכנסת, לא בחתונה. לא בחנויות, כן בהפגנות. האם מותר לטלטל אלכוג'ל מרשות לרשות ביום שבת בין השמשות או שמא לאו? האם נטילת לולב עם כפפות נחשבת מצוות עשה? שאלנו ואין עונה.
אך לאורך כל התקופה היו כמה הנחיות שנותרו בעינן, והן: מסכה, שמירת מרחק ורחיצת ידיים. ורבי יהודה הנשיא היה נותן בהן סימנים: מס"כ שמ"ר רחצ"ה. שלושת התנאים הללו נועדו לשמור על אחוזי הדבקה נמוכים יחד עם שגרה תקינה ככל האפשר, מה שקבינט הקורונה לא לקח בחשבון הוא, שיש לי באוטו מסכה ממרץ הקודם.

• ו- וירוס 

הקורונה היא וירוס ולא חיידק, ולמי שלא סיים לאחרונה מגמת ביולוגיה, הנה הסבר קצר על ההבדל ביניהם: בפשטות – צורת התא. חיידק הוא יצור חד תאי המתרבה בדרך כלל באופן עצמאי, בעוד נגיף הוא טפיל, שלצורך התרבותו הוא זקוק למערכות להיטפל עליהן ולתא מאכסן. נוסף על כך, בניגוד לחיידק, אנטיביוטיקה אינה יעילה לטיפול בווירוס, ולכן היא לא מוצעת כדרך טיפול בחולי קורונה. הלוואי שיזדרזו למצוא חיסון לווירוסים שעדיין מסתובבים ברשת ומפילים אותך בפח באותה דחיפות שבה מתייחסים לקורונה.

• ז- זום

בהתחלה הכל היה נפלא, בחסות הריחוק החברתי גילינו תוכנה קסומה המאפשרת ליצור שיחות וידאו רבות משתתפים עם אפשרויות מתקדמות של שיתוף מסך. וחשוב מכל – אופציה להשתיק אחרים. אח, איזו אוטופיה נפלאה ותמימה. אך עם הזמן, בין זום אחד למשנהו, הבנו את גודל הצרה. "לא שומעים, לא שומעים, לא שומעים" הפך למנטרת הזום הלאומית, ובעוד שלהוא אין מצלמה, להיא אין מיקרופון, ולו אין מודעות עצמית, המורה מנסה ללחוץ מיוט על הילדים הפרטיים שלה, שצורחים את עצמם לדעת, תוך כדי חלוקת שברים וחישוב קוטר מעגל. במילה אחת: קטסטרופה. את מצעד הבושות שעשה הזום אפשר לכתוב בספר שיאים מיוחד לתקופה, עם אנקדוטות נוסטלגיות על הימים שבהם ילדינו רכשו השכלה מול מסכים קטנים, ועל פגישות עבודה שקיימנו מהממ"ד המבוצר בבית, תוך כדי שאנחנו נאלצים להיכנס שוב ושוב לשיחה אחרי 45 דקות, כי מעולם לא שילמנו את דמי המנוי.

• ח- חל"ת

יש שראו בחופשה ללא תשלום ברכה: זמן איכות עם המשפחה, לרוב בשכר חלקי וסביר. אחרים ראו בה מכת מוות על עולמם הכלכלי או הנפשי. לאחר מעל לחצי שנה אלו ואלו מצאו את עצמם משוועים לשיחה מהבוס. אז רגע לפני שאתם זורקים לשכן שהִתְחַלֵּת עוד בדיחה על המזל שנפל בחלקו, קחו בחשבון שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, גם אם לפעמים אין לו איך לשלם את חשבון המים בעבורו. 

אם שפר עליכם מזלכם, ומקום העבודה שלכם ממשיך כסדרו, תהיו טובים. תשאלו במחלקת משאבי אנוש אם יש להם תקנים פנויים בשביל חבריכם שיושבים בבית. אולי תתפלאו לשמוע על הצעות רלוונטיות. אנשים שעבדו כל חייהם והגיעו למשבר כלכלי לא מעוניינים בצדקה או בסיוע כספי, הם ירצו מקום עבודה כדי להמשיך ולהתפרנס בכבוד, כמאמר הפתגם הידוע: "תן לאדם דג, הוא ישבע ליום אחד. למד אותו לדוג, הוא ישבע כל חייו".

• חקירה אפידמיולוגית

זוכרים את התקופה הזאת, שבה ידענו מה היה המסלול המדויק של חולה מספר 17? לאיזה קניון היא הלכה, באילו חנויות היא ביקרה, בכמה מסעדות אכלה, ואיזו עוגה היא בחרה מהוויטרינה? עקבנו באדיקות של סטוקרים אחרי כל חולה וחולה, פחות או יותר עד המאתיים הראשונים. לא מתוך דאגה שמא אכן נפגשנו בחנות תבלינים בטבריה או בבנק בפתח תקווה, אלא מתוך יצר הסקרנות הטבעי שמאס בתכניות ריאליטי, וחיפש אקשן בחיים האמיתיים.

הזמן חלף, החולים התרבו, ועד מהרה הפכו החקירות האפידמיולוגיות של משרד הבריאות מחקירות נוקבות מאלו של מחלקת הרצח של ה-CIA לשאלות מפוהקות על המסלול שעברת ביום סגריר. לא כי המידע לא חשוב, חלילה, אלא כי במוקדם או במאוחר כנראה כולנו נפגשנו עם כולנו באותו תור לסופגניות, ובסה"כ – מדובר בעולם קטן מאוד. 

• ל- לימון ללימונדה 

מעולם לא היה פתגם שחוק יותר על התקופה הנוכחית, כמו "להפוך את הלימון ללימונדה". כמובן שמדובר במטפורה נחמדה וחינוכית, ובהחלט יש רבים שלקחו את הלימונים החמוצים ביותר, והפכו אותם ללימונדה עסיסית: טיפחו תחביבים ישנים, שתלו צמחים, שיפצו את הבית, או הוציאו ספר. ויש אנשים, לא משנה מי, שבזמנם הפנוי השלימו עוד כמה פרקים בנטפליקס. גם זו לימונדה טעימה דיה.

• מ- מטוש 

שם כל כך חמוד לאביזר כל כך פולשני. המטוש הוא מקל דמוי מקלון אוזניים באורך בלתי סביר, הנכנס דרך האף עד לקצה המוח, ונועד ללקיחת דגימה שתבדוק אם אתה שלילי או חיובי לקורונה. מדובר בפעם הראשונה שבה כולם רוצים להיות שליליים. תוצאות הבדיקה יגיעו בין 24 שעות למספר ימים אין-סופי, אך על הטראומה של המקל המגרד את המחשבות שלך ייקח לך עוד זמן רב להתגבר. 

• מסכה

פריט אקססוריז חובה, שנלבש על האף והפה, אך לרוב גולש אל הסנטר ומעבר לו. נועד למנוע העברת חיידקים טיפתיים, אך בפועל גורם לשיח חירשים הכולל צעקות חוזרות ונשנות "מה? לא שמעתי!" הצרה הגדולה עם המסכות היא, שמדובר בעוד פריט שצריך להתאים לבגדים ולמטפחת. הצרה הגדולה עוד יותר היא אופנת ה"דמבו", שכבשה ללא רחם את המגזר, שכן כיסוי ראש ומסכה, לא רק שלא הולכים יחד, אלא מותירים את אוזנינו הלא מחמיאות חשופות אל העולם, כורעות תחת הנטל.

• ק- קפסולות

עד לפני שנה קפסולות היו ה"בוקר טוב" במשרד, הקפה החם המפכפך מהמכונה ויוצק את קוקטייל האלים. אך שנת תש"פ, או 2020 למניינם, הפכה את היוצרות בכל התחומים, והמירה את הקפסולות הנפלאות לחידת היגיון מורכבת, שכוללת רבע כיתה, חצי מעון, שליש משרד ועשירית מניין בבית הכנסת השכונתי.

תורת הקפסולות תמיד תותיר מישהו מחוץ לעניינים: הילד ה-11 שלא נכנס עם חבריו לגן, הדודה בחתונה שזכתה לראות את החופה, אך לא את הריקודים, וזאת שנתקעה במשרד רחוקה מהחברות שלה להפסקת הקפה. אפילו קפסולה היא כבר לא תשתה איתן. מה נאמר? עולם הפוך ראיתי. יבוא יום ותשוב מכונה ליושנה, והקפסולות ישובו להיות רק מכל מתכתי קטן שמכיל בתוכו את פלא הבריאה, הזהב השחור.

• קבוצות סיכון

מאז נכנסה הקורונה לחיינו, סבא וסבתא למדו את רזי הזום ושיחות הווידאו, ומאז נהנים ילדיהם ונכדיהם מצילומי תקריב של מצח ונחיריים בני 80. בקבוצת הסיכון לקורונה נמצאים גם צעירים עם מחלות רקע, אך אוכלוסיית הקשישים היא זו שספגה ללא ספק את המכה הקשה ביותר. התחלואה הגבוהה בבתי האבות, האשפוז של קשישים רבים והתמותה הגבוהה בקרב האוכלוסייה המבוגרת שינתה את חייהם של הפנסיונרים. הסבים והסבתות שלנו נאלצו לבלות חודשים רבים לבדם, בבדידות איומה, חלקם נותרו ללא סיוע ובתנאים קשים. דור אהוב שהולך ונעלם.

• ר- רמזור 

מודל הרמזור של הפרופסור רוני גמזו כולל תוכנית פשוטה מאוד: ערים אדומות – בעלות תחלואה גבוהה ואחוזים גבוהים של הידבקויות – יישארו בסגר. ערים כתומות יהיו בבחינה, וערים ירוקות – הנקיות כמעט או לחלוטין מקורונה – יוכלו לחזור לשגרה בשמירה על ההנחיות. אין ספק שמכל המילים הגבוהות ופענוח הנתונים הסבוכים, מצאנו סוף סוף משהו פשוט להבנה. עכשיו נותר רק ליישם, ולשכנע את עם ישראל כי לא תמיד כולנו חייבים להיות בדיוק באותה הסירה. לעתים כוחנו, דווקא לא באחדותנו.

• ש- שירת מרפסות

מאז פרוץ הקורונה עולם התרבות כמעט עצר מלכת. הופעות, הצגות, השקות ואירועי תרבות בוטלו בזה אחר זה, בלי צפי לחזרה. בכל ההקלות שניתנו, התרבות הייתה תמיד האחרונה לחזור. מתוך תחושת שליחות ומתוך הבנה כי תרבות ורוח הם אלו שמחזיקים את העם ברגעים הקשים, אמנים רבים הופיעו ברחבי עירם על מכוניות או במרפסת השכונתית. שירת המרפסות, שנצפתה ברחבי אירופה בתחילת הגל הראשון, הגיעה גם לישראל, ואנשים רבים יצאו לשיר, לנשום קצת אוויר וליהנות מזיופי השכנים.